תשישות

ההורים שלי עכשיו בחופשה בכרתים.

לפני שנתיים גם אני הייתי בכרתים, שם הפכתי מחברה של לארוסה של.
יש לה מקום חם אצלי בלב לכרתים. אני מאמינה שהסיבות די מובנות. למרות שעוד לפני שזה קרה התאהבתי.
בים הכחול, בדרכים הפתלתלות, באוויר הנעים, בשמש, בים, ביין הגולמי, בענבים שגדלים בצד הדרך, באוכל, בסמטאות, בעתיקות ואפילו הצלחתי לחבב קצת את הציקדות שהציקו והרעישו.

אני חייבת להתוודות שקשה לי לשבת בשקט. קשה לי להגיע למקום חדש שאני לא מכירה ולשבת בשקט על הים ולקרוא ספר. תמיד יש לי קוצים וסקרנות. מה יש פה? מה היה פה? איך ולמה. אני תמיד צריכה לבדוק מה יש לראות, איפה אפשר לטייל, אם אפשר שיהיה טיול רגלי או איזה טרק זה ממש אחלה. ככה לדוגמה סחבתי את האהוב המסכן לטרק של 13 ק"מ בכרתים (!) שבשבילו היינו צריכים לקום בערך ב 5 לפנות בוקר כי הדרך היחידה להגיע אליו הייתה בשני אוטובוסים.
ברצינות.

רגע של מנוחה וקירור כפות רגלים באמצע הטרק

הולכים, והולכים והולכים בין המצוקים אל עבר הים שפתאום מציץ בין ההרים

קשה לי לנוח.
קשה לי לשחרר.
אבל בזמן האחרון אני מרגישה שאולי אני צריכה.
לשחרר.
לנוח שניה ולהפסיק לרוץ.
לרוץ אחרי המשכורת, אחרי ההשכלה, אחרי המשפחה, אחרי החיים, לעשות שניה הפסקה ופשוט לשבת ולבהות. זה נשמע לי בתיאוריה כמו מעשה אידיאלי. כמו הנשימה שאני צריכה.
אבל אם להיות כנה עם עצמי, זה לא יקרה.
כי תמיד יש מה לראות.
אז למה לשבת עם ספר ולבהות בים בכרתים כשאני יכולה לעשות את זה כאן בתל אביב?
ההתנגשות הזו של הצורך התהומי בהפסקה והצורך המהותי בלראות, להעשיר ולדעת מתישה אותי כל פעם מחדש.

ורק מתחילה תקופת בחינות.

התמונה הזו הייתה התמונה על הדסקטופ שלנו מאז הטיול לכרתים, היא סימלה כל כך הרבה, מחופש עד אהבה. החלפנו אותה בתמונת נוף מהירח דבש. אבל זה כבר פוסט אחר.

שמח, עצוב ושוקולדי

ליל הסדר השנה היה אחר.
הוא היה עצוב לי אבל גם שמח.
כל שנה היינו עושים את ליל הסדר אצל סבתא.
והיא, כבר לא פה.
אז עשיתי את ליל הסדר עם המשפחה שלו.
והיה שמח, כי בכל זאת, זו עכשיו גם המשפחה שלי.
אבל לא יכולתי להתאפק, וכשסיימנו לשיר (טוב נו, לא כל כך סיימנו אלא בעיקר אני, אבל בשקט ובביישנות) את "בצאת ישראל ממצרים", העיניים דמעו.
כי עם סבתא זה היה סדר של שירים.
המילים היו מיותרות, הקריאה מתישה, העיניים לא היו במצב טוב, אבל הזיכרון של כל השירים, הצלילות של הקול שלה.
כל זה נשאר. וככה במשך שנים, עשינו מחזמר אגדה. שרנו כל הדרך אל האוכל.

אז הוזמנו לסדר אצל הדודים שלו. וכילדה טובה מבית טוב, ידעתי שלא באים בידיים ריקות.
לצד זר הפרחים החלטתי להכין עוגת שוקולד כשרה לפסח.
כזו שנוטפת שוקולדיות.
כזו שאם זה לא חג או יום הולדת, לא נעים לאכול מרוב שחיטות.

נעשה ניסיון קודם, נלמדו הלקחים, שודרגו הפרטים והעוגה גרפה מחמאות.
כל כך הרבה מחמאות שהוחלט להכין אותה שוב ליום הולדת בשישי בצהריים של חברה שרצינו ביקרה.
מובטחות קריאות הפתעה כשתגלו לזוללים שאין שם ולו פירור של קמח.

 עוגת שוקולד ללא גלוטן - כשרה לפסח מבוססת על המתכון של חן שוקרון (בעלת הבלוג מתוקים שלי)

הזמן: ימי פסח המאתגרים בהם לא ניתן להשתמש בקמח.

המצב: נדרש קינוח מרשים (בכל זאת פעם ראשונה שאני מתארחת) וטעים (תמיד טוב לעשות רושם) ויפה (כי אני לא מסוגלת להביא דברים שנראים רע)

מדד השינוי: ובכן, שינוי ראשון: בניגוד למתכון המקורי, החלטתי להפריד את הביצים ולהקציף את החלבונים שתהיה עוגה קצת פחות כבדה ודחוסה. (זה היה רעיון נהדר כי למרות השוקולדיות שלה היא הייתה יחסית לעוגות מהזן הזה - דיי אוורירית).

שינוי שני - הוספתי רבע כפית של מלח לבלילה. כן כן. מלח. 

להפשיל שרוולים: ההכנה הייתה פשוטה להפליא ומהירה מאוד, אם אתם מחליטים להכין בכל זאת את המתכון לפי ההוראות, תוך 7 דקות אתם יכולים להכניס את העוגה כבר לתנור. ההקצפה של החלבונים תיקח לכם עוד כמה דקות, אבל סך הכל תוך 15-20 דקות מהרגע שניגשתם למטבח, תוכלו להפשיל ידיים ולרחוץ את הכלים. מרכיבים, סיפורים והוראות כאן.

טיפים: טיפ מס' 1: אם אתם משתמשים בתבנית מתפרקת, תפוצצו אותה בנייר אלומיניום. בהכנה הראשונה נכנסו מים לתחתית העוגה והיא נהייתה ספוגית ומגעילה. אל תתקמצנו.
טיפ מס' 2: להמיס שוקולד וחמאה במיקרו זה הכי קל שיש: מורידים את העצמה של המיקרו לנמוך - בינוני, ומכניסים את הקערה עם השוקולד השבור לקוביות והחמאה החתוכה. מחממים בפולסים של חצי דקה - דקה ומוציאים לערבוב בין הפולסים. כשאין יותר גושי שוקולד/חמאה, מוכן!
טיפ מס' 3: לזכור שצריך לכסות את התבנית עם נייר אלומיניום לפני שמכניסים אותה לתנור. (יש עוד למטה אל תתייאשו)

המון נייר אלומיניום - טיפ מס' 1

הערה כללית: זו עוגה ששוקולד הוא המרכיב העיקרי בה. לכן כדאי שהשוקולד יהיה באיכות טובה. אני השתמשתי בשוקולד ורד הגליל 60% קקאו והיא יצאה נהדרת. התותים למעלה, מעבר לקישוט, מאזנים קצת את הכבדות של העוגה ונותנים לה את הטוויסט הפירותי במקצת. 

מסקנות לעתיד: נכנסה לפנתיאון העוגות השוות וכבר הוזמנה ליום ההולדת של האחות הקטנה (שכבר לא כל כך קטנה)

ואחרי הקדמה כזו, קדימה למתכון:

מצרכים:
200 גרם חמאה 

300 גרם שוקולד שבור לקוביות 

6 ביצים בגודל L בטמפרטורת החדר 

3/4 כוס סוכר

1/4 כפית מלח

הכנה:
*עוטפים את החלק החיצוני של התבנית בנייר אלומיניום - בנדיבות (ראו טיפ 1)

*את התנור  מחממים ל-175 מעלות.

* ממסים את החמאה והשוקולדבמיקרוגל (ראו טיפ 2) או על באן מארי, מערבבים עד שהתערובת חלקה ומקררים קצת. בינתיים מפרידים את הביצים. את החלבונים שמים בקערה קטנה/מיקסר ואת החלמונים בקערה גדולה. 

* להוסיף לחלמונים בקערה הגדולה את הסוכר. ולטרוף אותם יחד עד שמקבלים תערובת צהבהבה בהירה וקצת תפוחה. מוסיפים את השוקולד המומס והמלח לתערובת החלמונים והסוכר ומערבבים עד שמתקבלת בלילה חלקה.

* מקציפים טוב טוב את החלבונים עד אשר ניתן להפוך את הקערה והקצף לא "נוזל". מקפלים לתוך תערובת החלמונים והשוקולד את החלבונים המוקצפים. 

* מעבירים את הכל לתבנית האפייה. מניחים את התבנית בתוך תבנית נוספת רחבה יותר ויוצקים מים רותחים לתוך התבנית הגדולה עד למחצית מגובה תבנית האפייה. מכסים את תבנית העוגה ברדיד אלומיניום נוסף. מעבירים לתנור למשך שעה ורבע (75 דקות).


* למטה: הצעת הגשה, אחרי שהעוגה מתקררת להקציף קצפת, האווריריות שלה יחס עם העוגה יוצרים מרקם נהדר בפה. אם סף המתיקות גבוהה אפשר להוסיף כפית סוכר, אם לא, גם ללא סוכר כלל יהיה מעולה. את שאריות הקצפת אפשר לנגב עם התותים שנשארו שזה תמיד בונוס.

חג אביב שמח

תכננתי להעלות את הפוסט הזה ביום חמישי, פוסט אביבי ופרחוני לפני החג. לאחל לכולם חג שמח וליל סדר נעים וטעים.
אבל נו, החיים חושבים אחרת ומצאתי את עצמי בלי טיפה של זמן פנוי.
אז באיחור אופנתי...

אין דבר כזה יותר מידי פרחים.
הם תמיד עושים לי מצב רוח טוב.
אם זה זר של שישי מהחנות או זר של פרחי בר שנקטף בדרך מהאמ-פמ הקרוב.
הצבעים, הטריות, הריחות, זריקה של טבע הביתה.

כשנתקלתי בצילומים האלה ישר ידעתי שהם יהיו הברכה שלי אליכם לחג.
פונג קי ווי (Fong Qi Wei), יצר סדרה של צילומי פרחים מפורקים אך מסודרים להפליא בהשראת סדרת הצילומים של טוד מק'ללאן (Todd McLellan).

 "The act of disassembly (I hesitate to use the term dissection because this series is not meant to be a scientific treatise) lays bare the various shapes and textures of the flowers, and what is interesting to me is how much more expanded some flowers can get when they are disassembled – the relative surface area to size of a rose is so much greater compared to a larger flower like the sunflower."

"פעולת הפירוק (אני מהסס להשתמש במונח "ניתוח" בגלל שהסדרה הזו לא מתיימרת להיות מדעית ואקדמית) מגלה את מגוון הצורות והטקסטורות של הפרחים, מה שעניין אותי היה לבדוק את מרחב ההתפשטות של הפרח כאשר זה מפורק - שטח הפנים של הורד המפורק היה גדול יותר בהשוואה לשטח הפנים המפורק של פרח גדול ממנו, לדוגמה החמנייה"

חג אביב שמח וצבעוני!

שמן על דיסקט

זוכרים שפעם היו דיסקטים?
והיה כונן A וכונן B?
והיו קלטות וידאו?
ואף אחד לא דמיין אפילו לשתף אנשים שהוא לא מכיר במחשבות שלו?

זה מה שעמד מאחורי העבודה של ניק ג'נטרי (Nick Gentry), שיוצר פורטרטים על גבי דיסקים.
הוא משתמש בדיסקים כחומר בסיס ועליו מצייר את הדיוקנאות שלו.
אבל בניגוד לבד קנבס, שהוא לבן וחלק, לדיסקטים יש צורות וטקסטורות שונות.
הוא בוחר להשתמש בהן, להשלים את הפורטרטים שלו בעזרת חומר הבסיס.
הוא טוען שהוא מכניס חלק מהאישיות של האינדווידואל אל תוך הדיוקן. שבזמנים שהשיתוף לא היה תופעה חברתית כמו היום, הדיסקטים היו אלה ששמרו על חייו הוירטואליים של האדם, פרטיים.

“Elements of people’s lives are stored on the disks and although that data can never be accessed again I like to preserve some of that for viewing. Sometimes I leave the disks as they are and rip parts of the label off to create the shapes that I need."

"חלקים של חיים של אנשים שמורים על הדיסקים, ולמרות שכבר לא ניתן להגיע אל המידע הזה, אני אוהב לשמור חלק מזה לצפייה. לפעמין אני משאיר את הדיסקים כמו שהם, וקורע חלקים שונים מהתווית כדי ליצור את הצורות שאני צריך"

יש משהו בפורטרטים האלה שמזכיר לי את שנות התשעים. לא בגלל הדיסקטים, משהו בצבעים, במריחות, אולי בתספורות ובטכניקת ציור. אני לא מצליחה לשים את האצבע מה בדיוק, אבל הוא שם.

סוג של פופ ארט מודרני

סופת חול

סופת החול שהגיעה לאזורנו השבוע השאירה את כולם מכוסים במעטה של צהבהבות מייאשת.

לו היינו יכולים לקבל חלק מהחול של אנדרו תומאס האנג (Andrew Thomas Huang) אני מאמינה שהכל היה נראה אחרת.

קחו נשימה עמוקה ותהנו משמונה דקות של קסם.


SOLIPSIST from Andrew Huang on Vimeo.

היצירה הזו זכתה בפרס מיוחד של חבר השופטים על קטע אקספרימנטלי קצר בפסטיבל SLAMDANCE 2012

מתחשק לכם להבין קצת יותר מה קורה פה? כאן יש כמה התשובות

ללכת אל האור

לכל אחד יש תקופות לחוצות.
תקופות כאלה שאתה מוצא את עצמך רץ ומנסה לתפוס את הזנב שלך.
ולא משנה עד כמה תרוץ מהר, את הזנב לא תתפוס.

אני בתקופה כזו עכשיו.
כבר כמה שבועות..
מתקופת מבחנים עברתי ישר לתקופת לחץ מאסיבית בעבודה.
מהימים האלה שאני מגיעה הביתה מאוחר בערב, מכינה משהו לאכול ומתמוטטת לישון.

בתקופות כאלה אני מרגישה שאני צריכה יותר מתמיד את הרגעים הקטנים של הוואו.
הרגעים האלה שאתה נפעם מול משהו.
בעיקר אם הוא יצירה של מישהו.
שמישהו חשב על זה.
וביצע את זה.
וביצע את זה בצורה כל כך טובה, שכל מה שנשאר להגיד זה
וואו.

ככה הרגשתי כשראיתי את סדרת העבודות של הצלמת-אמנית איימי פרנדס (Amy Friend) היא קוראת לה Daré alla Lucé.
כאשר ראיתי אותה לראשונה נפעמתי. התבוננתי בהם ולא ידעתי שובע.
נכנסתי לאתר שלה. היא צלמת מאוד מוכשרת, אבל למרות שהסדרות האחרות שלה יפהפיות, אף אחת לא הצליחה לעשות לי את מה שזו עשתה. להביא אותי למקום של נחת, של התפעמות ושל רוגע כללי (לפחות לכמה דקות...)
תייקתי אותה והמשכתי את יומי בטירוף הכללי.
אבל לא הצלחתי להוציא אותה מהראש.

"דרך התערבויות קטנות ומכוונות, אני משנה את התמונות הישנות האלה, נותנת לאור לעבור דרכן. (אחרי הכל, צילומים אפשריים בגלל האור.) באופן מילולי וקצת משחקי, כיוונתי לתת לצילומים האלה את האור חזרה, ומכאן שם הסדרה*, Daré alla Lucé, פתגם איטלקי לתיאור רגע הלידה." - איימי פרנדס

*באיטלקית הצירוף Daré alla Lucé משמעותו To give birth. אבל התרגום המילולי שלו הוא to give to the light.

אל איימי נוספה אמנית נוספת שאמנם משתמשת במדיום אמנותי שונה לגמרי (ציור) אבל משהו בשפה של שתיהן התחבר לי. היה נראה לי שמקומן טבעי אחת ליד השניה, למרות השוני הגדול.

אולי זה הזוהר.

אל האמנית הסינית Kong Lingnan הגעתי דרך הבלוג של מרג'ורי מורנינגסטאר ששלחה אותי אל הלו אסיה, בלוג שמוקדש לאמנות אסייתית.

משהו היפנט אותי אל הציורים האלה עוד לפני שקראתי שהם ציורי שמן על בד.
כן.
צבעי שמן על בד.
לא ניאון.
לא הלוגן.
ציור בטכניקה הקלאסית מניב תוצאות מודרניות להפליא (ומתעסק בהרס של הטבע על ידי האדם המודרני תוך שימוש בדימויים שלקוחים מהתרבות והאמנות הסינית הקלאסית).
כשגיליתי את העובדה שאלה לא אמצעים טכנולוגיים שגורמים לאפקט הזה, התהפנטתי אפילו יותר.

יום אישה שמח

אין ספק שהחיים בתור אישה הם מאתגרים, מתסכלים, קשים והרבה פעמים בלתי מתגמלים.

אך אם יש משהו שלמדתי מאחת הנשים החזקות בחיי (היי נונו!) זה להיות אופטימית.
גם אם קשה, גם אם רע, תמיד להשתדל להסתכל לאתגר בעיניים ולחייך.
כי בסופו של יום, כמעט כל האנשים שמחייכים אליהם, מחייכים חזרה.
והחיים גם הם כאלה.
מחייכים חזרה.
לפעמים אפילו צוחקים.
כי הומור זה בריא, ומשחרר ומדבק.

יום אישה שמח!

התמונה: העבודה הזוכה של גילי לפלר, בקטגוריית חובבנים בתחרות הראשונה לקריקטורה הומוריסטית ע"ש פרידל שטרן. התערוכה השלמה שתשאיר אתכן חצי צוחקות חצי עצובות אבל בעיקר מחייכות, במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון.

Keep Calm & Carry On

בשנה האחרונה הפוסטר הזה השתלט על מרחב האינטרנטי.
הסיסמה הקליטה, העימוד הברור, הפונט הקלאסי העיצוב המינימליסטי והמאופק וכמובן סמל המלוכה גרמו לכך שהפוסטר והסיסמה שלו הפכו להיות על זמניים.

בהיותנו חיים חיים צרכניים, מהרגע שהמשפט והעיצוב הפכו ויראליים ברשת, היה זה אך עניין של דקות ספורות עד שצצו הגרסאות שמטרתן הוצאת כסף מהצרכן.



כמובן שכרגיל, כמו כל מגיפה במרחב האינטרנטי גם לפוסטר הזה התחילו לקום חיקויים וגרסאות.
רובן השתמשו בעימוד הקלאסי של הפוסטר המקורי וניסו להשתמש גם בפונט הקלאסי של אותו העימוד.
זאת כדי ליצור ורסיה שנושקת כמה שיותר למקור אך עם "האמירה האישית" של כל "יוצר הומאז'" שכזה.

כמה גרסאות מרחבי האינטרנט.
(את כל הגרסאות אספתי ממקורות עלומים ולכן אין ממש קרדיטים למקור)
זו שלא התרחקה מהמסורת הבריטית:



זו שדוגלת במסר חברתי וירוק:



זו שדוגלת בסטייל (כאן כבר אפשר לראות עיוות של הלוגו של המלכה לטובת פפיון עדין. אך המסר ומקורו, עדיין ברורים לחלוטין) וחורטת על דגלה את המינימליזם של שאנל:

זו שטוענת שעד שאיזה גיבור על לא יגיע, לא נהיה בטוחים לעולם:



זו שמדפיסה את הסיסמה על עצם תלת מימדי:

זו שמשתמשת באובייקטים תלת ממדיים כדי ליצור מילה דו ממדית בפוסטר דו ממדי:

זו שהצליחה להתרחק כל כך אבל להשאר קרוב כל כך:


וזו, שמספיק להציץ בלינק הזה כדי להבין על מה היא מדברת:

אני חייבת להודות שמעולם לא התלהבתי מהפוסטר הזה או מכל נגזרותיו. אין ספק שהעיצוב שלו נהדר, אבל כל המהומה סביבו השאירה אותי דיי אדישה.

אני מניחה שכל זה בגלל שחטאתי בחטא חוסר הסקרנות. חטא שאני בדרך כלל לא חוטא בו.

לא בדקתי את מקורו של הפוסטר.

מקור שהתברר כמרתק.
הנחתי לתומי שזו עוד תופעה ויראלית שמישהו התחיל ותיעלם אחרי כמה ימים (עיין ערך התמונות המציקות של "What I Really Do" שמסתובבות עכשיו חופשי ברחבי הפייסבוק (לא מבינים על מה אני מדברת? בלינק הזה תוכלו ללחוץ על אחת ממליון התמונות ולהבין. ראית אחד ראית את כולם...)

עד שנתקלתי בוידאו הבא שמסביר בצורה נהדרת על מקור הפוסטר, מי העלה אותו מן האוב ולמה. אמנם סרטון תדמית, אבל אחד המקסימים שנוצרו.

אז אמנם זה לא גורם למתקפת הפוסטרים הרצחנית להיות פחות מציקה (טוב, אולי קצת), אבל עכשיו יש לה מבחינתי סוג של ערך מוסף.
וגם אם לא ערך מוסף פר אקסלנס, אז לפחות סתם פרט טריוויה מעניין.
ואת אלה, אני תמיד שמחה לאסוף.

פרויקט פח הזבל

 יש אנשים שאוגרים

אוגרים חפצים או יותר נכון, אוגרים "זכרונות".

ובעצם למה? הרי הזכרונות יהיו שם גם אם החפץ לא.

הצורך לשמור משהו חומרי-גשמי רק בגלל שיש לו ערך סנטימנטלי הוא צורך שכולנו חוטאים בו.

מי מאיתנו שחוטא בו הרבה, ומי שקצת פחות.

אני חייבת להודות שאני מהזורקים.

אין לי שימוש במשהו? סביר להניח שהוא ימצא את עצמו בפח/בארגז התרומות מהר מאוד.

אין לי צורך לשמור את כרטיס הכניסה לסרט "האלמנט החמישי" בשביל לזכור שראיתי אותו בכיתה ח' בלב סמדר בירושלים עם איילה, או לשמור קלמר מרוט ומלא כתמי דיו בשביל להזכר איך פעם כתבתי פתקים בכיתה והעברתי אותם מקופלים יפה יפה לדפנה.

מצד שני אני עדיין שומרת את הורדים מהחתונה על הדשבורד, הם יבשים עד מאוד ומתחילים להתפורר...

ואני לא באמת אשכח את החתונה שלי או צריכה אותם בשביל להזכר כל יום שאני נשואה לאהוב ליבי.

אז כן. זה סנטימנטלי. אבל יש גבול, לא?

מאק פרמו כנראה לא חשב כך.
במשך שנים אסף פרמו את כל חפציו הסנטימנטליים ואחסן אותם בסטודיו שלו בברוקלין. כאשר היה צריך לעבור לחלל יצירה קטן יותר הגיע פרמו למסקנה הכאובה כי יאלץ לזרוק חלק מחפציו.
או אז החל הפרוייקט.
"The Dumpster Project" - בתרגום חופשי "פרוייקט פח הזבל".


הוא צילם כל אובייקט, וקיטלג אותו באתר ייעודי, יחד עם הסיפור שעומד מאחוריו.
חוץ מזה הוא גם יצר מכל החפצים האלה קולאג' תלת ממדי אותו הוא מציג בתוך מכולה בת 30 שנים שנעה ברחבי ארה"ב.

כמה חפצים מהפרוייקט:

12.4 * 24.2 ס"מ
כשהיינו בתיכון, האנטר ואני היינו הולכים ל'ויז'ואל סיסטמס', חנות אמנות גדולה ברחוב 'רוקוויל פייק'. שם אדיר לחנות. לילה אחד אחד מאיתנו היה צריך קצת ציוד אמנות. השעה הייתה 8:46 וויז'ואל סיסטמס נסגרת ב-9. קפצנו אל מכונית הקרייזלר K שלי ויצאנו לדרך. אני זוכר את השיר של אוטיס רדינג פה-פה-פה-פה-פה-פה (sad song) מתנגן ברקע בעוד אנחנו דוהרים בדרך ליעד שלנו כנגד סוף השיר.
קניתי את סרגל האליפסות הזה בויז'ואל סיסטמס, אני לא יודע אם באותו הלילה, אבל כל פעם שחשבתי להיפטר מפיסת הפלסטיק המיושנת הזו, אני חושב על האנטר ועלי, במירוץ נגד אוטיס רדינג.

8 * 7.4 ס"מ
זה היה על צידו האחורי של כובע ה'ינקיז' שלי במשך שנים רבות. זה באותה מידה הייתה יכולה להיות אוזן שלישית ולא מתפקדת.

13.5 * 16.8 ס"מ
זו שקית הצ'יפס הריקה החשובה ביותר שתהיה לי לעולם. היא מהלילה בו הכרזתי על אהבתי לאשתי
 אני חושבת שהתמונה כאן למטה וההסבר שלה, פחות או יותר מתמצתים את כל הפרוייקט:

94 * 39 * 1 ס"מ
במשך בערך 10 שנים אלה היו מכנסי הפיג'מה שאשתי לבשה לפני השינה. יום אחד היא פשוט החליטה לזרוק אותם. אני הוכיתי תדהמה. רבים מידי היו הערכים הסנטימנטלים והזכרונות שהם שמרו בתוכם, האם היא פשוט יכולה לזרוק אותם? לקחתי אותם (ברשותה כמובן), צילמתי אותם, מסגרתי אותם ותליתי אותם כחלק מפרוייקט פח הזבל.
למרבה התדהמה, היא עדיין מסוגלת לישון.

מה הפריט שלכם?

עוגת הפתעה ללמידה מתישה

את השבועות האחרונים העברתי בסבב הלא קל של עבודה-לימודים-שינה-עבודה-לימודים-שינה-עבודה...

מנסה לדחוס קצת חדר כושר כדי לחלץ את הישבן מישיבה 24/7...

ככה נראה הנוף שלי במשך כמה ימים טובים: כוס עם שאריות קפה, עט פיילוט 0.4 כי הוא אחד היחידים שאני אוהבת לכתוב איתם (גם 0.38 של מוג'י הולך...), פירורי מחק של הלימודים של האהוב, ערמות של סיכומים, צילומים וטבלאות.

ביום ראשון סוף סוף הגעתי אל המבחן אליו למדתי בשבועיים האחרונים. לחוצה מאוד.

לא נבחנתי יותר מחמש שנים.

במהלך הלמידה בשלב מסוים ישבתי לנסות לענות על שאלת דמה ונדהמתי מהאופן שבו צורת החשיבה והכתיבה שלי השתנתה במהלך השנים האלה. כל כך התרגלתי לכתוב על מחשב שכל הניסוח, הבניית הטענה והרהיטות שלי נגוזו ברגע שהייתי צריכה לשבת ולכתוב באופן רציף, בלי היכולת לחזור ולהכניס משפטים באמצע הטקסט במחי אנטר, בלי להזיז פסקאות שלמות מתחילת העמוד לאמצע העמוד בלי למחוק משפט ולנסח אותו מחדש. זו הרגשה מאוד מוזרה.

ישבתי בכיתה מחכה לשעת תחילת המבחן.

את הזמן אי אפשר לעצור והיא הגיעה. אני חושבת שבעשר דקות הראשונות של המבחן פשוט בהיתי בדף, מנסה להחליט מה תהיה מילת הפתיחה שלי, מאיפה אני מתחילה לענות על שאלה שהתשובה שלה נמשכה על פני חמישה עמודים? החזקתי את העט כל כך חזק כי היד שלי רעדה. בסוף התחלתי לכתוב. מקרטעת כמו מכונית שלא מצליחה להתניע. משנה את הזווית של העט. הכתב שלי משתנה במקביל. עדיין מחזיקה את העט ממש חזק. האצבע נהיית צהבהבה מלחץ. משנה שוב את תנוחת הכתיבה ושוב הכתב משתנה. אני חושבת שבמחברת הבחינה הזו יש לפחות 6 סוגים שונים של הכתב שלי.

בכל זמן הבחינה הגוף שלי מכווץ בלחץ, הבטן שלי מושכת את כל הגוף למרכז (המורה לפילאטיס הייתה מרוצה מהמשפט הזה). הראש מוטה למטה, מנסה להזרים אליו את הדם, מנסה להתקרב לטופס, אולי הדף ילחש לי את התשובות. הרגל הימנית על השמאלית, קופצת בעצבנות. מחליפה רגליים והראש נמשך עוד יותר למטה. הופכת דף, עוצרת לרגע, חוזרת לקרוא את הפסקה האחרונה שכתבתי. מחליפה רגליים שוב, הראש נוטה למטה. כותבת עוד חצי עמוד ומשעינה את היד על משטח הכתיבה. מניחה את הראש על המרפק וממשיכה לכתוב ככה, על הצד, הראש כמעט בתוך הכתף. עוצרת, מתמתחת, חוזרת לתנוחה הראשונה, יד עדיין כותבת, ראש מתוח למטה.

בערב הרגשתי שנתפס לי הצוואר.

בתוך בליל הלימודים האינסופיים החלטתי להגניב עוגה בחושה קלילה.

שיהיה לנו משהו טעים בימים הטרופים האלה.

שיהיה משהו מעניין ולא צפוי.

נתקלתי במתכון למאפינס פרג וארל גריי (התה) והחלטתי שהוא עומד בקריטריון "מעניין ולא צפוי".

אני אישית הכנתי את המתכון כעוגה ולא כמאפינס כי האהוב לא אוהב "שמודדים לו את האוכל" (מאפינס זה מדוד, עוגה אפשר לחתוך לכל גודל)

עוגת פרג ארל גריי

מהבלוג המקסים  Raspberri Cupcakes

 מצרכים

4 שקיות תה ארל גריי או 4 כפיות חליטה בתפזורת

1 כוס חלב

1/2 2 כוסות קמח תופח

3/4 כוס סוכר

2 כפות פרג (המתכון המקורי אומר 1, אני שמתי 2 וסביר שפעם הבאה אשים אפילו 3)

100 גרם חמאה מומסת לחלוטין במצב צבירה נוזל (המתכון המקורי אמר 125, לא היה לי כח לחתוך רבע חבילה אז הורדתי ועדיין יצא אחלה)

2 ביצים טרופות קלות

הכנה

תנור ל- 180 מעלות.

לחמם את החלב עד אשר כמעט רותח. כשהגיע כמעט לרתיחה להוסיף את הארל גריי ולהניח בצד לצינון וספיגת תמצית התה.

בקערה גדולה לערבב יחד את הקמח, הסוכר והפרג.

אחרי שמעורבבים היטב להוסיף את החלב (אם השתמשתם בארל גריי בתפזורת אל תשכחו לסנן את העלים לפי שאתם שופכים את החלב פנימה...), החמאה והביצים.

לערבב עד אשר החומרים כל היבשים נטמעו בתערובת.

לשפוך לתבנית ולאפות 35 - 40 דקות או עד אשר הקיסם יוצא יבש.

שימו לב לא לאפות יותר מידי!

*במתכון המקורי המאפינס יצאו ממש לבנים. נראה לי שאולי הארל גריי שלה היה מסוג אחר כי לי העוגה יצאה דיי חומה ובשנקר למדנו שהכי טוב להגיע לבד בצבע בז' מיושן על ידי צביעה טבעית של בדים בתה.

**במתכון המקורי היא שמה ריבה מעל. אני לא מצאתי צורך (ניסיתי וזה השתלט לי על הטעם המיוחד של העוגה)

***העוגה הזו, כמו שהגדיר אותה דיי במדוייק האהוב שלי, היא לאכול את העוגה והתה יחד.