תשישות

ההורים שלי עכשיו בחופשה בכרתים.

לפני שנתיים גם אני הייתי בכרתים, שם הפכתי מחברה של לארוסה של.
יש לה מקום חם אצלי בלב לכרתים. אני מאמינה שהסיבות די מובנות. למרות שעוד לפני שזה קרה התאהבתי.
בים הכחול, בדרכים הפתלתלות, באוויר הנעים, בשמש, בים, ביין הגולמי, בענבים שגדלים בצד הדרך, באוכל, בסמטאות, בעתיקות ואפילו הצלחתי לחבב קצת את הציקדות שהציקו והרעישו.

אני חייבת להתוודות שקשה לי לשבת בשקט. קשה לי להגיע למקום חדש שאני לא מכירה ולשבת בשקט על הים ולקרוא ספר. תמיד יש לי קוצים וסקרנות. מה יש פה? מה היה פה? איך ולמה. אני תמיד צריכה לבדוק מה יש לראות, איפה אפשר לטייל, אם אפשר שיהיה טיול רגלי או איזה טרק זה ממש אחלה. ככה לדוגמה סחבתי את האהוב המסכן לטרק של 13 ק"מ בכרתים (!) שבשבילו היינו צריכים לקום בערך ב 5 לפנות בוקר כי הדרך היחידה להגיע אליו הייתה בשני אוטובוסים.
ברצינות.

רגע של מנוחה וקירור כפות רגלים באמצע הטרק

הולכים, והולכים והולכים בין המצוקים אל עבר הים שפתאום מציץ בין ההרים

קשה לי לנוח.
קשה לי לשחרר.
אבל בזמן האחרון אני מרגישה שאולי אני צריכה.
לשחרר.
לנוח שניה ולהפסיק לרוץ.
לרוץ אחרי המשכורת, אחרי ההשכלה, אחרי המשפחה, אחרי החיים, לעשות שניה הפסקה ופשוט לשבת ולבהות. זה נשמע לי בתיאוריה כמו מעשה אידיאלי. כמו הנשימה שאני צריכה.
אבל אם להיות כנה עם עצמי, זה לא יקרה.
כי תמיד יש מה לראות.
אז למה לשבת עם ספר ולבהות בים בכרתים כשאני יכולה לעשות את זה כאן בתל אביב?
ההתנגשות הזו של הצורך התהומי בהפסקה והצורך המהותי בלראות, להעשיר ולדעת מתישה אותי כל פעם מחדש.

ורק מתחילה תקופת בחינות.

התמונה הזו הייתה התמונה על הדסקטופ שלנו מאז הטיול לכרתים, היא סימלה כל כך הרבה, מחופש עד אהבה. החלפנו אותה בתמונת נוף מהירח דבש. אבל זה כבר פוסט אחר.

שמח, עצוב ושוקולדי

ליל הסדר השנה היה אחר.
הוא היה עצוב לי אבל גם שמח.
כל שנה היינו עושים את ליל הסדר אצל סבתא.
והיא, כבר לא פה.
אז עשיתי את ליל הסדר עם המשפחה שלו.
והיה שמח, כי בכל זאת, זו עכשיו גם המשפחה שלי.
אבל לא יכולתי להתאפק, וכשסיימנו לשיר (טוב נו, לא כל כך סיימנו אלא בעיקר אני, אבל בשקט ובביישנות) את "בצאת ישראל ממצרים", העיניים דמעו.
כי עם סבתא זה היה סדר של שירים.
המילים היו מיותרות, הקריאה מתישה, העיניים לא היו במצב טוב, אבל הזיכרון של כל השירים, הצלילות של הקול שלה.
כל זה נשאר. וככה במשך שנים, עשינו מחזמר אגדה. שרנו כל הדרך אל האוכל.

אז הוזמנו לסדר אצל הדודים שלו. וכילדה טובה מבית טוב, ידעתי שלא באים בידיים ריקות.
לצד זר הפרחים החלטתי להכין עוגת שוקולד כשרה לפסח.
כזו שנוטפת שוקולדיות.
כזו שאם זה לא חג או יום הולדת, לא נעים לאכול מרוב שחיטות.

נעשה ניסיון קודם, נלמדו הלקחים, שודרגו הפרטים והעוגה גרפה מחמאות.
כל כך הרבה מחמאות שהוחלט להכין אותה שוב ליום הולדת בשישי בצהריים של חברה שרצינו ביקרה.
מובטחות קריאות הפתעה כשתגלו לזוללים שאין שם ולו פירור של קמח.

 עוגת שוקולד ללא גלוטן - כשרה לפסח מבוססת על המתכון של חן שוקרון (בעלת הבלוג מתוקים שלי)

הזמן: ימי פסח המאתגרים בהם לא ניתן להשתמש בקמח.

המצב: נדרש קינוח מרשים (בכל זאת פעם ראשונה שאני מתארחת) וטעים (תמיד טוב לעשות רושם) ויפה (כי אני לא מסוגלת להביא דברים שנראים רע)

מדד השינוי: ובכן, שינוי ראשון: בניגוד למתכון המקורי, החלטתי להפריד את הביצים ולהקציף את החלבונים שתהיה עוגה קצת פחות כבדה ודחוסה. (זה היה רעיון נהדר כי למרות השוקולדיות שלה היא הייתה יחסית לעוגות מהזן הזה - דיי אוורירית).

שינוי שני - הוספתי רבע כפית של מלח לבלילה. כן כן. מלח. 

להפשיל שרוולים: ההכנה הייתה פשוטה להפליא ומהירה מאוד, אם אתם מחליטים להכין בכל זאת את המתכון לפי ההוראות, תוך 7 דקות אתם יכולים להכניס את העוגה כבר לתנור. ההקצפה של החלבונים תיקח לכם עוד כמה דקות, אבל סך הכל תוך 15-20 דקות מהרגע שניגשתם למטבח, תוכלו להפשיל ידיים ולרחוץ את הכלים. מרכיבים, סיפורים והוראות כאן.

טיפים: טיפ מס' 1: אם אתם משתמשים בתבנית מתפרקת, תפוצצו אותה בנייר אלומיניום. בהכנה הראשונה נכנסו מים לתחתית העוגה והיא נהייתה ספוגית ומגעילה. אל תתקמצנו.
טיפ מס' 2: להמיס שוקולד וחמאה במיקרו זה הכי קל שיש: מורידים את העצמה של המיקרו לנמוך - בינוני, ומכניסים את הקערה עם השוקולד השבור לקוביות והחמאה החתוכה. מחממים בפולסים של חצי דקה - דקה ומוציאים לערבוב בין הפולסים. כשאין יותר גושי שוקולד/חמאה, מוכן!
טיפ מס' 3: לזכור שצריך לכסות את התבנית עם נייר אלומיניום לפני שמכניסים אותה לתנור. (יש עוד למטה אל תתייאשו)

המון נייר אלומיניום - טיפ מס' 1

הערה כללית: זו עוגה ששוקולד הוא המרכיב העיקרי בה. לכן כדאי שהשוקולד יהיה באיכות טובה. אני השתמשתי בשוקולד ורד הגליל 60% קקאו והיא יצאה נהדרת. התותים למעלה, מעבר לקישוט, מאזנים קצת את הכבדות של העוגה ונותנים לה את הטוויסט הפירותי במקצת. 

מסקנות לעתיד: נכנסה לפנתיאון העוגות השוות וכבר הוזמנה ליום ההולדת של האחות הקטנה (שכבר לא כל כך קטנה)

ואחרי הקדמה כזו, קדימה למתכון:

מצרכים:
200 גרם חמאה 

300 גרם שוקולד שבור לקוביות 

6 ביצים בגודל L בטמפרטורת החדר 

3/4 כוס סוכר

1/4 כפית מלח

הכנה:
*עוטפים את החלק החיצוני של התבנית בנייר אלומיניום - בנדיבות (ראו טיפ 1)

*את התנור  מחממים ל-175 מעלות.

* ממסים את החמאה והשוקולדבמיקרוגל (ראו טיפ 2) או על באן מארי, מערבבים עד שהתערובת חלקה ומקררים קצת. בינתיים מפרידים את הביצים. את החלבונים שמים בקערה קטנה/מיקסר ואת החלמונים בקערה גדולה. 

* להוסיף לחלמונים בקערה הגדולה את הסוכר. ולטרוף אותם יחד עד שמקבלים תערובת צהבהבה בהירה וקצת תפוחה. מוסיפים את השוקולד המומס והמלח לתערובת החלמונים והסוכר ומערבבים עד שמתקבלת בלילה חלקה.

* מקציפים טוב טוב את החלבונים עד אשר ניתן להפוך את הקערה והקצף לא "נוזל". מקפלים לתוך תערובת החלמונים והשוקולד את החלבונים המוקצפים. 

* מעבירים את הכל לתבנית האפייה. מניחים את התבנית בתוך תבנית נוספת רחבה יותר ויוצקים מים רותחים לתוך התבנית הגדולה עד למחצית מגובה תבנית האפייה. מכסים את תבנית העוגה ברדיד אלומיניום נוסף. מעבירים לתנור למשך שעה ורבע (75 דקות).


* למטה: הצעת הגשה, אחרי שהעוגה מתקררת להקציף קצפת, האווריריות שלה יחס עם העוגה יוצרים מרקם נהדר בפה. אם סף המתיקות גבוהה אפשר להוסיף כפית סוכר, אם לא, גם ללא סוכר כלל יהיה מעולה. את שאריות הקצפת אפשר לנגב עם התותים שנשארו שזה תמיד בונוס.

חג אביב שמח

תכננתי להעלות את הפוסט הזה ביום חמישי, פוסט אביבי ופרחוני לפני החג. לאחל לכולם חג שמח וליל סדר נעים וטעים.
אבל נו, החיים חושבים אחרת ומצאתי את עצמי בלי טיפה של זמן פנוי.
אז באיחור אופנתי...

אין דבר כזה יותר מידי פרחים.
הם תמיד עושים לי מצב רוח טוב.
אם זה זר של שישי מהחנות או זר של פרחי בר שנקטף בדרך מהאמ-פמ הקרוב.
הצבעים, הטריות, הריחות, זריקה של טבע הביתה.

כשנתקלתי בצילומים האלה ישר ידעתי שהם יהיו הברכה שלי אליכם לחג.
פונג קי ווי (Fong Qi Wei), יצר סדרה של צילומי פרחים מפורקים אך מסודרים להפליא בהשראת סדרת הצילומים של טוד מק'ללאן (Todd McLellan).

 "The act of disassembly (I hesitate to use the term dissection because this series is not meant to be a scientific treatise) lays bare the various shapes and textures of the flowers, and what is interesting to me is how much more expanded some flowers can get when they are disassembled – the relative surface area to size of a rose is so much greater compared to a larger flower like the sunflower."

"פעולת הפירוק (אני מהסס להשתמש במונח "ניתוח" בגלל שהסדרה הזו לא מתיימרת להיות מדעית ואקדמית) מגלה את מגוון הצורות והטקסטורות של הפרחים, מה שעניין אותי היה לבדוק את מרחב ההתפשטות של הפרח כאשר זה מפורק - שטח הפנים של הורד המפורק היה גדול יותר בהשוואה לשטח הפנים המפורק של פרח גדול ממנו, לדוגמה החמנייה"

חג אביב שמח וצבעוני!

שמן על דיסקט

זוכרים שפעם היו דיסקטים?
והיה כונן A וכונן B?
והיו קלטות וידאו?
ואף אחד לא דמיין אפילו לשתף אנשים שהוא לא מכיר במחשבות שלו?

זה מה שעמד מאחורי העבודה של ניק ג'נטרי (Nick Gentry), שיוצר פורטרטים על גבי דיסקים.
הוא משתמש בדיסקים כחומר בסיס ועליו מצייר את הדיוקנאות שלו.
אבל בניגוד לבד קנבס, שהוא לבן וחלק, לדיסקטים יש צורות וטקסטורות שונות.
הוא בוחר להשתמש בהן, להשלים את הפורטרטים שלו בעזרת חומר הבסיס.
הוא טוען שהוא מכניס חלק מהאישיות של האינדווידואל אל תוך הדיוקן. שבזמנים שהשיתוף לא היה תופעה חברתית כמו היום, הדיסקטים היו אלה ששמרו על חייו הוירטואליים של האדם, פרטיים.

“Elements of people’s lives are stored on the disks and although that data can never be accessed again I like to preserve some of that for viewing. Sometimes I leave the disks as they are and rip parts of the label off to create the shapes that I need."

"חלקים של חיים של אנשים שמורים על הדיסקים, ולמרות שכבר לא ניתן להגיע אל המידע הזה, אני אוהב לשמור חלק מזה לצפייה. לפעמין אני משאיר את הדיסקים כמו שהם, וקורע חלקים שונים מהתווית כדי ליצור את הצורות שאני צריך"

יש משהו בפורטרטים האלה שמזכיר לי את שנות התשעים. לא בגלל הדיסקטים, משהו בצבעים, במריחות, אולי בתספורות ובטכניקת ציור. אני לא מצליחה לשים את האצבע מה בדיוק, אבל הוא שם.

סוג של פופ ארט מודרני

סופת חול

סופת החול שהגיעה לאזורנו השבוע השאירה את כולם מכוסים במעטה של צהבהבות מייאשת.

לו היינו יכולים לקבל חלק מהחול של אנדרו תומאס האנג (Andrew Thomas Huang) אני מאמינה שהכל היה נראה אחרת.

קחו נשימה עמוקה ותהנו משמונה דקות של קסם.


SOLIPSIST from Andrew Huang on Vimeo.

היצירה הזו זכתה בפרס מיוחד של חבר השופטים על קטע אקספרימנטלי קצר בפסטיבל SLAMDANCE 2012

מתחשק לכם להבין קצת יותר מה קורה פה? כאן יש כמה התשובות