יום ראשון, 24 ביוני 2012

תשישות

ההורים שלי עכשיו בחופשה בכרתים.

לפני שנתיים גם אני הייתי בכרתים, שם הפכתי מחברה של לארוסה של.
יש לה מקום חם אצלי בלב לכרתים. אני מאמינה שהסיבות די מובנות. למרות שעוד לפני שזה קרה התאהבתי.
בים הכחול, בדרכים הפתלתלות, באוויר הנעים, בשמש, בים, ביין הגולמי, בענבים שגדלים בצד הדרך, באוכל, בסמטאות, בעתיקות ואפילו הצלחתי לחבב קצת את הציקדות שהציקו והרעישו.

אני חייבת להתוודות שקשה לי לשבת בשקט. קשה לי להגיע למקום חדש שאני לא מכירה ולשבת בשקט על הים ולקרוא ספר. תמיד יש לי קוצים וסקרנות. מה יש פה? מה היה פה? איך ולמה. אני תמיד צריכה לבדוק מה יש לראות, איפה אפשר לטייל, אם אפשר שיהיה טיול רגלי או איזה טרק זה ממש אחלה. ככה לדוגמה סחבתי את האהוב המסכן לטרק של 13 ק"מ בכרתים (!) שבשבילו היינו צריכים לקום בערך ב 5 לפנות בוקר כי הדרך היחידה להגיע אליו הייתה בשני אוטובוסים.
ברצינות.

רגע של מנוחה וקירור כפות רגלים באמצע הטרק
הולכים, והולכים והולכים בין המצוקים אל עבר הים שפתאום מציץ בין ההרים


קשה לי לנוח.
קשה לי לשחרר.
אבל בזמן האחרון אני מרגישה שאולי אני צריכה.
לשחרר.
לנוח שניה ולהפסיק לרוץ.
לרוץ אחרי המשכורת, אחרי ההשכלה, אחרי המשפחה, אחרי החיים, לעשות שניה הפסקה ופשוט לשבת ולבהות. זה נשמע לי בתיאוריה כמו מעשה אידיאלי. כמו הנשימה שאני צריכה.
אבל אם להיות כנה עם עצמי, זה לא יקרה.
כי תמיד יש מה לראות.
אז למה לשבת עם ספר ולבהות בים בכרתים כשאני יכולה לעשות את זה כאן בתל אביב?
ההתנגשות הזו של הצורך התהומי בהפסקה והצורך המהותי בלראות, להעשיר ולדעת מתישה אותי כל פעם מחדש.

ורק מתחילה תקופת בחינות.


התמונה הזו הייתה התמונה על הדסקטופ שלנו מאז הטיול לכרתים, היא סימלה כל כך הרבה, מחופש עד אהבה. החלפנו אותה בתמונת נוף מהירח דבש. אבל זה כבר פוסט אחר.