יום שני, 27 בפברואר 2012

עוגת הפתעה ללמידה מתישה

את השבועות האחרונים העברתי בסבב הלא קל של עבודה-לימודים-שינה-עבודה-לימודים-שינה-עבודה...
מנסה לדחוס קצת חדר כושר כדי לחלץ את הישבן מישיבה 24/7...

ככה נראה הנוף שלי במשך כמה ימים טובים: כוס עם שאריות קפה, עט פיילוט 0.4 כי הוא אחד היחידים שאני אוהבת לכתוב איתם (גם 0.38 של מוג'י הולך...), פירורי מחק של הלימודים של האהוב, ערמות של סיכומים, צילומים וטבלאות.

ביום ראשון סוף סוף הגעתי אל המבחן אליו למדתי בשבועיים האחרונים. לחוצה מאוד.
לא נבחנתי יותר מחמש שנים.
במהלך הלמידה בשלב מסוים ישבתי לנסות לענות על שאלת דמה ונדהמתי מהאופן שבו צורת החשיבה והכתיבה שלי השתנתה במהלך השנים האלה. כל כך התרגלתי לכתוב על מחשב שכל הניסוח, הבניית הטענה והרהיטות שלי נגוזו ברגע שהייתי צריכה לשבת ולכתוב באופן רציף, בלי היכולת לחזור ולהכניס משפטים באמצע הטקסט במחי אנטר, בלי להזיז פסקאות שלמות מתחילת העמוד לאמצע העמוד בלי למחוק משפט ולנסח אותו מחדש. זו הרגשה מאוד מוזרה.

ישבתי בכיתה מחכה לשעת תחילת המבחן.
את הזמן אי אפשר לעצור והיא הגיעה. אני חושבת שבעשר דקות הראשונות של המבחן פשוט בהיתי בדף, מנסה להחליט מה תהיה מילת הפתיחה שלי, מאיפה אני מתחילה לענות על שאלה שהתשובה שלה נמשכה על פני חמישה עמודים? החזקתי את העט כל כך חזק כי היד שלי רעדה. בסוף התחלתי לכתוב. מקרטעת כמו מכונית שלא מצליחה להתניע. משנה את הזווית של העט. הכתב שלי משתנה במקביל. עדיין מחזיקה את העט ממש חזק. האצבע נהיית צהבהבה מלחץ. משנה שוב את תנוחת הכתיבה ושוב הכתב משתנה. אני חושבת שבמחברת הבחינה הזו יש לפחות 6 סוגים שונים של הכתב שלי.

בכל זמן הבחינה הגוף שלי מכווץ בלחץ, הבטן שלי מושכת את כל הגוף למרכז (המורה לפילאטיס הייתה מרוצה מהמשפט הזה). הראש מוטה למטה, מנסה להזרים אליו את הדם, מנסה להתקרב לטופס, אולי הדף ילחש לי את התשובות. הרגל הימנית על השמאלית, קופצת בעצבנות. מחליפה רגליים והראש נמשך עוד יותר למטה. הופכת דף, עוצרת לרגע, חוזרת לקרוא את הפסקה האחרונה שכתבתי. מחליפה רגליים שוב, הראש נוטה למטה. כותבת עוד חצי עמוד ומשעינה את היד על משטח הכתיבה. מניחה את הראש על המרפק וממשיכה לכתוב ככה, על הצד, הראש כמעט בתוך הכתף. עוצרת, מתמתחת, חוזרת לתנוחה הראשונה, יד עדיין כותבת, ראש מתוח למטה.

בערב הרגשתי שנתפס לי הצוואר.


בתוך בליל הלימודים האינסופיים החלטתי להגניב עוגה בחושה קלילה.
שיהיה לנו משהו טעים בימים הטרופים האלה.
שיהיה משהו מעניין ולא צפוי.
נתקלתי במתכון למאפינס פרג וארל גריי (התה) והחלטתי שהוא עומד בקריטריון "מעניין ולא צפוי".
אני אישית הכנתי את המתכון כעוגה ולא כמאפינס כי האהוב לא אוהב "שמודדים לו את האוכל" (מאפינס זה מדוד, עוגה אפשר לחתוך לכל גודל)


עוגת פרג ארל גריי
מהבלוג המקסים  Raspberri Cupcakes

 מצרכים
4 שקיות תה ארל גריי או 4 כפיות חליטה בתפזורת
1 כוס חלב
1/2 2 כוסות קמח תופח
3/4 כוס סוכר
2 כפות פרג (המתכון המקורי אומר 1, אני שמתי 2 וסביר שפעם הבאה אשים אפילו 3)
100 גרם חמאה מומסת לחלוטין במצב צבירה נוזל (המתכון המקורי אמר 125, לא היה לי כח לחתוך רבע חבילה אז הורדתי ועדיין יצא אחלה)
2 ביצים טרופות קלות

הכנה
תנור ל- 180 מעלות.
לחמם את החלב עד אשר כמעט רותח. כשהגיע כמעט לרתיחה להוסיף את הארל גריי ולהניח בצד לצינון וספיגת תמצית התה.
בקערה גדולה לערבב יחד את הקמח, הסוכר והפרג.
אחרי שמעורבבים היטב להוסיף את החלב (אם השתמשתם בארל גריי בתפזורת אל תשכחו לסנן את העלים לפי שאתם שופכים את החלב פנימה...), החמאה והביצים.
לערבב עד אשר החומרים כל היבשים נטמעו בתערובת.
לשפוך לתבנית ולאפות 35 - 40 דקות או עד אשר הקיסם יוצא יבש.
שימו לב לא לאפות יותר מידי!

*במתכון המקורי המאפינס יצאו ממש לבנים. נראה לי שאולי הארל גריי שלה היה מסוג אחר כי לי העוגה יצאה דיי חומה ובשנקר למדנו שהכי טוב להגיע לבד בצבע בז' מיושן על ידי צביעה טבעית של בדים בתה.
**במתכון המקורי היא שמה ריבה מעל. אני לא מצאתי צורך (ניסיתי וזה השתלט לי על הטעם המיוחד של העוגה)
***העוגה הזו, כמו שהגדיר אותה דיי במדוייק האהוב שלי, היא לאכול את העוגה והתה יחד.

יום חמישי, 9 בפברואר 2012

גרנולה ביתית לט"ו בשבט שמח

חופשת הסמסטר התחילה.
זו הרגשה מוזרה לחזור לחיות לפי שנת הלימודים האוניברסיטאית אחרי 4 שנים של עבודה סביב השנה.
אחרי שלושה חודשים של שעות ארוכות בעבודה, באוניברסיטה ובעיקר ישיבה מול המחשב במהלך כמעט כל היום, יש פתאום הרגשה (לא מוצדקת) של נחת.
למה לא מוצדקת? כי עוד שבועיים יש לי מבחן.
מבחן!
כמה שנים לא למדתי למבחן...
כמות החומר אסטרונומית, החומר מעמיק, מעורר מחשבה ובעיקר לא קל.
זה מפחיד אותי מאוד אבל יחד עם זה קצת מרגש.

הזמן שלי אוטוטו שוב יחזור להיות מצרך בעל ערך עליון.
ושוב אחפש פתרונות מהירים ומזינים (עד כמה שניתן) למאכלים משביעים.


לקטגוריה הזו, נכנסת בגאון הגרנולה.
משביעה
מזינה (יחסית)
טעימה מאוד
ומהירת הכנה!

אין להשוות את טעמה של גרנולה ביתית לזו התעשייתית.
זו שעושה כאב ראש מאחורי האזניים כי קשה ללעוס אותה, זו שהצימוקים בה מרגישים לעיתים כאבנים קטנטנות ותוספת השקדים שיש בה מתבררת כחצי שקד מסכן שימיו היפים חלפו.

מאז שהתחלתי בהכנת הגרנולה הביתית, היא הפכה לארוחת הבוקר המועדפת עלי. יוגורט (מולר טבעי) עם 3 כפות גרנולה. ככה בוקר בוקר. כל יום. שגרה כבר אמרתי?



גרנולה טעימה

1/4 כוס שמן צמחי (אני משתמשת בקנולה)
2 כפות דבש
2 כפות מייפל טבעי (זה השווה לא הסירופ!*)
3 כוסות קוואקר שלם (לא זה של הדייסה)
חצי כוס נבט חיטה / זרעי פשתן
חצי כוס קוקוס טחון
חצי כוס שומשום
קורט מלח
כף קינמון
שקדים, אגוזים ופירות מיובשים לפי ההעדפה האישית:

אני שמה צימוקים שחורים קטנטנים (המקרה היחיד שאני מוכנה להכיל צימוקים באוכל שלי), חמוציות מיובשות ללא סוכר, שקדים בהמוניהם, מה שיש במזווה, לפעמים זה אגוזי מלך, לפעמים אגוזי לוז, לפעמים פקאנים ולפעמים אפילו פיסטוקים. אבל הכי חשוב להקפיד שכולם יהיו טבעיים ולא קלויים. (את הפירות היבשים שבחרתם לגרנולה, הוסיפו רק כשהגרנולה יוצאת מהתנור והתקררה!)

*סך הכל חומרי המתקה (במקרה הזה דבש ומייפל) צריכים להסתכם בכ- 1/4 כוס. לאוהבי המתוק אפשר להוסיף קצת יותר אבל אל תעברו את ה 1/3 כוס זה יוצא יותר מידי מתוק. אפשר גם להחליף ולהמיר בסילאן / טחינה גולמית וכל ממתיק אחר שאתם מעדיפים

נמשיך.
* לחמם את התנור ל-180 מעלות.
* בסיר גדול: לחמם תוך כדי ערבוב את השמן, הדבש והמייפל עד שיהיו נוזליים לחלוטין (1-2 דקות) ולסגור את האש.

* בקערה: לערבב את שאר החומרים יחד (חוץ מהפירות היבשים!). כאשר מעורבבים היטב, לשפוך אותם אל הסיר ולערבב היטב עד שהכל מתכסה בשכבה דקה של רטיבות.

* בשלב הזה לפרוס נייר אפייה על תבנית ולשפוך עליה את כל התערובת. לפזר את התערובת כמה שיותר ולהכניס לתנור ל 20. כל 5 דקות בערך לערבב קצת שלא ישרפו השיבולים.

להוציא את התבנית.
לצנן.
לאחסן במקום סגור ולנשנש על הדרך.

ט"ו בשבט שמח!

שקדיות פורחות בטבעון הקרירה

יום שני, 6 בפברואר 2012

לרוץ בגשם


יום שישי שעבר, תל אביב.
חצי שעה אחרי שצילמתי את התמונה הזו ישבתי עם חברה בבית קפה בנמל יפו.
שעתיים אחרי שצילמתי את התמונה הזו התחלנו לרוץ חזרה אל האוטו בגשם שוטף בלי מטריה.
השיער שהצליח להתייבש, נרטב מחדש.
הישבן והמכנסיים נרטבו לחלוטין מהרוח שכיוונה את הגשם כך שיכה אותנו מאחור.
הגרביים נרטבו לגמרי.
העקבים מטופפים בתוך השלוליות משפריצים לכל עבר.
ואנחנו צוחקות.
צוחקות צחוק מטורף.
ומצליחות להנות מהרגע שיכול היה להרוס הכול אבל בעצם הצליח לגרום לנו להרגיש חיות כמו שהרבה זמן לא הרגשנו.
(בכל זאת לימודים, עבודה, שגרה, בורגנות וכל זה...)

מתי פעם אחרונה אתם רצתם בגשם?




1. ליד המיטה: ביוגרפיה של מאדאם דה פומפדור  |  היסטוריה, אמנות ונשים חזקות, לא יכול להיות רע.

2. המדים המושלמים לכרבול ביתי  |  מכנסיים: אינטימה, גרביים: Life של סופרפארם

3. חו"ל במרחק 45 דק' מתל אביב  |  הנוף מחלון החדר הירושלמי שלנו אצל ההורים שלו

4. אוכל ניחומים  |  קרם פטיסייר בהכנה לחנוכת בית של חברים יקרים (מזל טוב!)

5. נקודות חורף ותלתלים חופשיים  |  מטפחת: בוטיק אלגרה, מאפ"ו 13. חולצה: זארה. ז'קט: מנגו.

6. שמיים של דימדומי חורף בואך לילה  |  כבר יצא כוכב אחד, עוד רגע מוצ"ש.

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

עבר - הווה - עתיד

רימייק. remake.
ליצור מחדש את הקיים.

הרימייק הפך בשנים האחרונות לטכניקה מאוד נפוצה בשדה האמנות ובעיקר בשדה הצילום.
יוצר מבסס את עבודתו על עבודה קיימת ונותן לה פרשנות אישית / גרסה מודרנית / רלוונטיות מחודשת.
אירינה וורינג (Irina Werning) היא צלמת ארגנטינאית שייצרה פרויקט שלם המבוסס על רימייק של צילומי עבר של אנשים שונים. היא בחרה תמונות ויצרה את אותה תמונה בדיוק (כולל מיקום זהה, ביגוד, שיער, עמידה ואפילו תנאים צילומיים, נגיד טשטוש וחוסר פוקוס או צביעה ייחודית) אבל ממרחק השנים. התוצאה מרתקת. 
 




עוד צלם שעובד על חידוש עכשווי לתמונות ישנות הוא הצלם הישראלי עמית שעל שיצר סדרה של תמונות לה הוא קרא "אלטנוילנד". בסדרה זו הוא בחר תמונות ישנות ומיקם אותן בנוף ימינו.
הוא לא ניסה להסתיר את היד שלו שאוחזת את התמונות, ויצר מעין מחזה שיש בו מין הסוראליזם, כשבשניות הראשונות הצופה לא לגמרי מבין מה הוא בעצם רואה. על סדרה זו הוא זכה במקום ראשון בתחתרות "עדות מקומית" ב- 2010.





השימוש ביצירות קיימות גם מקל את הרימייק על אנשים שהם לא יוצרים ואמנים מטבעם. ישנם היום שני פרוייקטים מעניינים בנושא. הראשון שייך לבירה "מכבי" (כן, כן). במסגרת נסיונות הקידום והמיתוג של הבירה העתיקה (והלא טעימה בעליל) יצאו בחברה במבצע "הום טור". מה זה בעצם אומר? זה אומר שבמידה ואתה זוכה בתחרות שהם מקיימים, אמן מסויים (היו כבר שלומי שבן, אסף אבידן והמוג'וז ועכשיו אביב גפן) יבוא להופיע אצלך בסלון. בסלון של הבית. לך ולחברים ולשכנים ובעצם למי שבא לך. התחרות הנוכחית היא תחרות בסגנון הצילומים של אירינה שמבקשים מהמתמודדים לביים תמונת ילדות קיימת. אך אני דווקא רוצה להתייחס לתחרות הראשונה שהם קיימו בה הם ביקשו מהמתחרים ליצור סצנה שמכילה בתוכה עטיפה של תקליט.
ההברקות שזכו (אגב, אם מישהו מגיש מועמדות וזוכה, אשמח לקבל הזמנה!):




את הפרוייקט השני קידם ויזם בלוג העיצוב "Boooooooom" (אל תתפסו אותי במספר ה-o...). הוא ביקש מגולשים שישלחו אליו רימייק של יצירות אמנות מפורסמות.
יש שם המון הברקות וחיוכים מאוזן לאוזן מובטחים.

רימייק של האודליסק הגדולה של ז'אןאוגוס  דומיניק אנגר

רימייק של מונדריאן


רימייק של "חדר השינה בארל" של ואן גוך

רימייק של "דוד וגוליית" של קראווג'יו

כל הדומינו הזה התחיל בכלל מלינק שרץ לי השבוע בפייסבוק ובמייל, של פרוייקט מסויים של צלמת קנדית חביבה בשם האנה. האנה התחילה פרוייקט שנקרא "סוויצ'ארו" (Switcheroo). בסדרת צילומים זו היא מצלמת זוגות כשאלה עומדים פרונטליים מולה. את הרימייק של התמונה הזו היא יוצרת כשהזוג מתחלף בבגדיו ובתסרוקתו (עד כמה שניתן).
התוצאה נעה על הקו של מצחיק - מטריד - מעורר מחשבה.
ברגע הראשון זה בעיקר מצחיק - הרי זה ברור, גברים בבגדי נשים זה תמיד מצחיק, במיוחד אם הבגדים קטנים והם גדולים.
ברגע השני, כשמסתכלים על התמונות בשנית, זה בעיקר מטריד ומעורר מחשבה - המקום שאנחנו נותנים לבגדים שאנחנו לובשים הוא מקום מרכזי בחיים. הבגדים שאנחנו לובשים הרבה פעמים מגדירים אותנו. לא רק מבחינת "רושם ראשוני" לסוגיו אלא גם ברמת המגדר. נשים שנראות נשיות לחלוטין בבגדי היומיום שלהן מאבדות חלק מאותה נשיות והופכות לעיתים לאנדרוגניות ברגע שעטו על עצמן את בגדי בן זוגן. ישנם זוגות שאחרי ההחלפה לא לגמרי ברור בשניה הראשונה מי הוא הבן ומיהי הבת, ומצד שני זוגות שהחליפו בגדים והכל נראה כרגיל. אותי אישית זו ריתק, עורר המון שאלות, מחשבות ותהיות. אשמח לשמוע גם מכם.