יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

אף אדום ובושה גדולה

אתמול הייתי בת דודה רעה.
אבל באמת שלא בכוונה...

בפוסט הקודם כתבתי שלאייפון שלי יש יתרונות רבים אך גם חסרונות. כנראה אלי הסמארטפונים לא אהבו את שכתבתי והחליטו להעניש אותי על הוצאת דיבה. וכך, אתמול בשעה 12 בצהריים הטלפון שלי נתקע על מצב "חושב" וחשב את עצמו לדעת עד שנגמרה לו הבטריה. מצאתי את עצמי, באוניברסיטת תל אביב, חסרת יכולת לתקשר עם העולם החיצון. או לדעת מה השעה.

אז בעניין חוסר התקשורת טיפלתי בעזרתה האדיבה של מיכל שלומדת איתי. הודעתי לאהוב שאין צורך לדאוג לי ושאגיע מאוחר הביתה עקב ישיבה ממושכת בספריה לצרכי עבודה שעלי להגיש בשבוע הבא (כן. חננה). "אה!" חשבתי לעצמי, "החיים בלי טלפון הם לא כל כך נוראיים", שכנעתי את עצמי.

עברה שעה, עברו שעתיים, עברו גם ארבע ואפילו ארבע וחצי, ואני עדיין בספרייה (לא מודעת לשעות שעוברות בגלל חוסר בשעון/טלפון). כששמתי לב שאני כבר לא מצליחה להתרכז במילים שבספר החלטתי שהגיע הזמן לקפל את הערימות סביבי ולהתחיל לצעוד לכיוון הבית.

הגעתי הביתה מורעבת, האהוב טיפל בי השקה אותי והאכיל אותי. ואני במקביל, האכלתי את הטלפון שלי ששמח לקבל חשמל לתוך עורקיו. הוא התעורר מתרדמת היום שלו ותוך כמה דקות זעק לעברי שלל ציפצופים וקולות.

את ההודעה הבאה קראתי בשבר גדול ובזעקת תוכחה ומיאוס עצמי. "את באה??" שלחה לי הבת דודה.

איך במחי טלפון מושבת (תזכרות מושבתות, יומן מושבת, דרכי תקשורת מושבתות סמסים וכו'...) שכחתי שהייתי אמורה להגיע לסינמטק תל אביב להקרנות של שני סרטים שערך בן דודי המוכשר. זה כמובן כבר היה מאוחר מידי.

אז אני ממש מתנצלת בן דוד אהוב. באמת שלא התכוונתי.

אז בגלל שאני בת דודה רעה, והוא בן דוד מוכשר, קבלו טעימה מהסרט הדוקומנטרי "אף אדום" שהפסדתי אתמול.



את התקציר של הסרט, שאפשר לשכור באוזן השלישית, אפשר לקרוא כאן וראיון קטן עם הליצן והבמאי של הסרט אפשר לקרוא כאן.

כמו תמיד האסוציאציות שלי משתוללות וצמד המילים "אף אדום" לקח אותי הלאה. הלאה אל טים ווקר. כל מי שעקב אחרי הבלוג הקודם כבר מכיר את אהבתי לצלם שלא נותן לכלום לעצור את הפנטזיות שלו. וכך גם הפעם. בהפקה מקסימה למגזין W, ווקר משחק עם השחקנית סקרלט ג'והנסן, מצלם אותה ומחפש אותה למבחר דמויות איקוניות מתולדות הקולנוע.

כאן, מצולמת סקרלט ג'והנסן כג'ולייטה מזינה בסרטו של פרדריקו פליני מ-54' "לה סטרדה".

ע
(את שאר ההפקה המוצלחת לא פחות, אפשר למצוא כאן)

הסרט, איטלקי וישן, דרמטי ופיוטי. מדכא להפליא. עם מוסיקה מרטיטה של נינו רוטה והבימוי המרהיב של פליני, מספר את סיפורה של ג'לסומינה (ג'ולייטה מזינה) שנמכרת לשרירן זעוף ודיי דוחה בשם זאמפאנו העורך מופעי רחוב. התלבושות
מינימליסטיות אך מדויקות, מוזנחות אך מוקפדות והפסים שולטים ביד רמה:

הסרט זכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה 1954 ובפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1956.

לצערי לא מצאתי קטע עם תרגום לאנגלית, אבל באמת שלא צריך תרגום כדי להבין את המשמעות של הטריילר:



וכדי לא להשאיר אתכם עם דכאון קל בפה, החלטתי להוסיף ברוח הצבעים והנושא, גלוית ליצנים לוולנטיינס שמצאתי באתר "אטסי". אטסי הוא אתר שמהווה פלטפורמה אינטרנטית לחנויות קטנות של יוצרים ואספנים מרחבי העולם. מלאכות היד שולטות שם ביד רמה לצד מוצרי יד שניה ווינטאג', פריטי אקססוריז למיניהם ואפילו מעצבי אופנה צעירים.


אפשר לקנות את הגלויות כאן  (לא, לצערי אני לא מקבלת אחוזים...)

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

רסיסים של חיים #2

אחרי שמתרגלים לסמארטפון על כל יתרונותיו וקצת חסרונותיו קשה שלא לשתף את הסביבה הקרובה בחיוכים וברגעים שעושים את החיים קצת יותר יפים, מעניינים וטעימים.

הפשטות של התיעוד, הפשטות של השליחה, הפילטרים השונים לעיבוד תמונות אינסטנט, הכל הופך את הצילום לכל כך קל ולכל כך זמין עד כדי כך שכשניגשתי לבחור מתוך כל התמונות שצילמתי השבוע 6 תמונות בלבד, זו נראתה לי כמו משימה קשה במיוחד.

אז אלה הם חיי. או לפחות רסיסים שלהם ושל מה שעובר לי בראש. של מה שגורם לי לחייך, של מה שגורם לי להשתהות, של מה שגורם לי להרגיש לפעמים קצת מיוחדת, של מה שגורם לי להרגיש שהכל, אבל באמת הכל, כמו במשפט ההוא, טמון בפרטים הקטנים.



פבלובה ב"מזללה" של מאיר אדוני, נחלת בנימין 57 | ארוחת שחיתות עם חבורת הבנות שלי מימי המלצרות העליזים. לרגל לידות קרובות וכי מידי פעם לצאת רק בנות זה כל כך כיף.

* שיער לבן / בלונד פלטינה עם פפיון אפור ומעיל בטקסטורת קווילט | על קו 25. עד שהיא הסתובבה לא הצלחתי להחליט אם היא מבוגרת או צעירה. החידות הקטנות של החיים...

* סטנד בחנות הבגדים "אלגרה", מאפ"ו 13 פינת בן יהודה 80 | כי אי אפשר להתעלם מסקלת צבעים כזו ומהבעלים המקסימים עד אין קץ.

* חצי שקל | כי המטבעות ה"מיוחדים" תמיד עושים לי הרגשה שכמעט זכיתי בלוטו.

* נקודות ועוד קצת נקודות, "אלגרה", מאפ"ו 13 פינת בן יהודה 80 | כי איך אפשר להתעלם מחבילות צעיפים קטנות מנוקדות בכל גדלי הסקאלה וקשורות בסרט סאטן דקיק?

* אוניברסיטת תל אביב | יום רביעי בצהריים. שביתת הסגל הזוטר. שממה על הדשא מול בניין "מקסיקו". כי אירוע נדיר כזה חייבים לתעד.

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

לביבות בולבוסין לכבוד החנוכה

באמת שהתכוונתי לעשות פוסט מרענן נטול טיגון לכבוד החנוכה, כי כמה כבר מתכונים ללביבות וסופגניות כבר אפשר לקרוא? התכוונתי להכין את סלט המלפפונים הכל כך טעים של סבתא תמר, זה שאני ואחותי היינו רבות עליו.
אבל רצונות לחוד ומעשים לחוד. וכך, מצאתי את עצמי בערב נר ראשון חסרת תוכניות חגיגיות, יוצאת מהעבודה רק בשבע בערב, נכנסת למטבח להכין לטקס.


סביב חמש וחצי כבר החלטתי שזה לא הגיוני, וזה בכל זאת ערב חנוכה ולא ייתכן שאגיע הביתה ונתנהג כאילו זה כל יום אחר. התחלתי לפשפש בזכרוני ולנסות לבדוק מה יש בבית. ובכן מפה לשם, יצא שיש המון תפוחי אדמה. המון. בשלב הזה הבנתי שלא תהיה ברירה והנה אני מפשילה שרוולים ומכינה, לראשונה בחיי, לטקס.

טלפנתי לאהוב, הודעתי לו שעליו להביא שמנת חמוצה ועירית בדרכו חזרה מהעבודה (למרבה הצחוק גילינו שלא היינו היחידים שהכינו לטקס בדקה ה- 90 ומלאי העירית באם-פם הסמוך לביתנו נגמר...)

בני הדודים האהובים שהוזמנו להילולה הביאו איתם בקבוק יין שווה (שמחצית מהשולחן זנחה לטובת כוסות וויסקי) וסופגניות צבעוניות מקונדיטוריית שמו. 

הערב הוכרז כהצלחה, הלטקס בידינו! קריספי מבחוץ, רך וחמים מבפנים. אח, השחיתות השומנית הזו הייתה נהדרת.
בגלל שאנחנו ממש זללנים, הצלחתי לחטוף תמונה אחת בודדה של השלל לפני שהכל התחסל...
לצד הלביבה החצי אכולה סלט קצוץ של מלפפון-עגבניה-בצל-תרד-לימון-שמן-זית-מלח. בכל זאת צריך קצת רעננות.



לטקס

1 ק"ג תפו"א
2 ביצים טרופות
3 כפות קמח
1 כפית מלח
1/2 כפית פלפל שחור
1/2 כפית אבקת אפייה
שמן לטיגון

דבר ראשון צריך לקלף את תפוחי האדמה ולגרר אותם בפומפייה גסה. (נסו לא לגרר את אצבעות הידיים. דם זה לא כל כך טעים ויש דרכים אחרות להחזיר לגוף ברזל חסר). אחרי שכל תפוחי האדמה מגוררים הגיע הזמן לסחוט. אני סחטתי בדרך הישנה והטובה: לוקחים חופן של גירודי תפוחי אדמה ולוחצים בתוך אגרוף את כל הנוזלים החוצה. אחרי שכל הגירודים סחוטים ויחסית יבשים, אפשר להמשיך במלאכת הכלת הבלילה ולהוסיף את יתר המרכיבים: קמח, ביצים, מלח, פלפל ואבקת אפייה ולערבב.

בשלב הזה הכל מוכן ונשאר לנו רק לטגן את החמודות. במחבת גדולה נחמם שמן (טיפ סבתא: הוסיפו למחבת חתיכת גזר - היא גם תשמור על השמן שלא ישרף וגם ברגע שמתחילות להיווצר סביבה בועות קטנות אפשר לדעת שהשמן מספיק חם לטיגון) ונניח כף של התערובת, נשטח טיפה, נמתין כמה דקות עד שהצד התחתון שחום ונהפוך. (אני טיגנתי את הלביבות על אש קטנה, זה אמנם לקח לא מעט זמן אבל זה גרם לכך שכל לביבה יצאה קראנצ'ית ושחומה מבחוץ ורכה, עסיסית ונימוחה מבפנים. אש גבוהה מידי עלולה לשרוף את הלביבות מבחוץ ולא לבשל את תפוחי האדמה מספיק מבפנים). אחרי ששני הצדדים שחומים ומוכנים, ממש כמו שניצלים כדאי להניח בין צלחות על שכבה של נייר סופג.

בשלב הזה יש שתי אסכולות. האסכולה המלוחה והאסכולה המתוקה.
אני מאנשי האסכולה המלוחה ולכן רק אזכיר שהשמועה אומרת שאפשר לאכול אותן עם רסק תפוחים.
אני אוכלת עם שמנת חמוצה. ואם זה בכל יום אחר, גם עם עירית קצוצה.

לקינוח: סופגנייה של ילדים עם המון שוקולד וגם סוכריות צבעוניות, כי אם כבר שחיתות אז עד הסוף...
בתיאבון וחג שמח!

ולקינוח טקסטואלי: הכתבה הנהדרת על הכבוד האבוד של הבולבוסין
 


יום שני, 19 בדצמבר 2011

רסיסים של חיים


לא קשה להתרגל לצלם כשיש לך אייפון.
תמיד קינאתי באנשים שמסתובבים עם מצלמה בתיק, עוצרים הכל ולרגע אחד רואים את העולם מבעד לעדשה.
אף פעם לא הצלחתי להיות מאותם אנשים. היו תקופות לא מעטות שבהן ניסיתי לקחת איתי מצלמה לכל מקום.

היא אכן באה איתי לכל מקום.
הבעיה הייתה שהיא כמעט אף פעם לא יצאה מהתיק.
אני לא מצליחה להבין למה דווקא עם הטלפון הסלולרי אני כן מצליחה לצלם.
אולי כי היד כבר רגילה להחזיק אותו. אולי כי כבר על הדרך אני בודקת מה השעה ואם אהובי התקשר. אולי כי זה נראה פחות מוזר. אולי כי הטלפון כבר כל כך עמוק בחיים שלנו שהוא לא מרגיש לי "עצירה" כמו שהמצלמה הרגישה.
בכל מקרה הנה.
רסיסים של החיים.


פינה ימנית למעלה ולכיון השעון:
* לב מנעצים שחיכה לי ביום ראשון על לוח השעם בעבודה. אמן אנונימי (כבר לא אנונימית תודה ליעל רוסו!)
* פלפלים טריים בדרכם להיות קלויים.
* ג'ינס מגאפ (יש להם בדים כל כך נעימים!) עם חגורה יד-שניה וצעיף שקיבלתי פעם מתנה
* כביש החוף ביום שבת כשהשמיים מעוננים ועצובים כמעט כמונו

יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

מאלה שחיים בשביל לאכול

הרבה זמן עבר.
הרבה זמן שלא כתבתי לעצמי, שלא פרסמתי שלא לחצתי שתף.
אבל זה כאן הרצון. הכתיבה.
מאוד מתלבטת עדיין לאן זה יגיע. לאן זה ילך.
לא בטוחה שאני רוצה לחזור לבלוג עם נושא.
אבל אני רוצה בלוג חיים.
חיים פשוטים כמו אלה שאני מנסה לתחזק.
חיים עם משפחה גדולה ואהבה (ברת מזל שכמוני).
חיים עם אסתטיקה.
חיים עם צבע, טקסטורה ופרטים.
חיים קטנים.
חיים שלא מנסים להיות מה שהם לא.
חיים טעימים.
חיים אכילים.

לא יהיה כאן אוכל גורמה שמתבשל במשך ימים. יהיה כאן מטבח פשוט לאנשים שאין להם זמן אבל אוהבים לאכול. לכאלה שאוהבים ניסויים אבל לא מוזרים מידי. לכאלה שאוהבים ירקות טריים, טעמים נעימים וסולדים מאבקות וקופסאות שימורים (חוץ מתירס! ובעצם גם שעועית אפוייה של היינס, אבל עזבו, זו סטייה רצינית...)

יהיו כאן רגעים מהחיים, ומחשבות על הסובב. יהיו כאן דברים קטנים שעושים נעים בלב ודברים גדולים שעושים נעים בעיניים. יהיו דברים שמרגשים אותי (לא שזה קשה.. אני חתיכת מרשמלו רכרוכי) ודברים שמנעימים לי את היומיום.

כי מה הם שווים, החיים, בלי הרגעים הקטנים והקסומים שגורמים לך לפלוט וואו קטן בהתלהבות של ילד. אותו ילד שאולי עוד נשאר שם חבוי מתחת לשכבות של אבק ושגרה.

שבוע לא קל עבר, שבוע של עצב רב, כמעט בלתי נתפס. שבוע שאני רוצה לתייק עמוק בנפש ולהוציא רק כשממש חייבים. שבוע של פרופורציות. שבוע של פכחון. שבוע שהתחיל עם וואו קטן ונגמר בבכי גדול.

סבתא, לזכרך.



המתכון מבוסס על המתכון מהבלוג הנהדר Tartelette

טארט תפוחים

לבצק הפריך (המתכון המקורי נראה לי מסובך מידי והתעסקות מידי, אז פתחתי את הספר של סבתא. עמוד 185 תחת "תחתית לפאי מתוק"):
2 כוסות קמח
125 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות קטנות
1 חלמון
1 כף מיץ לימון
1 כפית ברנדי (המרתי בחלב)
קורט מלח

לערבב במהירות את כל החומרים יחד (בצק פריך מאבד את הפריכות שלו עם יותר מידי התעסקות, לכן נסו להיות קמצנים בלישה ולהדיר מהתהליך שלבים מיותרים) ולרדד את הבצק שמתקבל (במידה והחומרים יבשים מידי ולא נוצר לכם בצק, הוסיפו כף מי קרח. אם עדיין יבש הוסיפו עוד אחת וכן הלאה. אני הוספתי שתיים).
את הבצק המרודד הכניסו לשעת מנוחה במקרר. 
אחרי מנוחת אבירים, נוציא את הבצק מהמקרר. נרדד, נשטיח ונעצב את הבצק לגודל תבנית הטארט. טיפ קטן: קל להעביר את הבצק המרודד לתבנית אם מרדדים על גבי נייר אפיה.
בעזרת מזלג נדקור את הבצק למניעת תפיחת הבצק משך האפיה. נחמם את התנור ל 180 מעלות, נאפה במשך 10-12 דקות עד הזהבה קלה. אזהרת סתבא: אל תשחימו את הבצק. ניתן לבצק להצטנן לפני שנניח עליו את הרסק.


לשכבת רסק התפוחים:
1/2 מקל וניל
2 כפות סוכר
5 תפוחים מקולפים וחתוכים בינוני-קטן (לא פצפון)
1/3 כוס מים

את מקל הוניל לחצות לאורכו ולגרד מתוכו את הגרגירים השחורים (לי הכי קל להוציא אותם עם צידה האחורי של כפית רגילה). לערבב את הגרגירים עם הסוכר ולהניח בסיר קטן. את התפוחים לקלוף, להוציא את הליבה  ולחתוך לקוביות קטנות-בינוניות. להוסיף אותם לסיר יחד עם המים ולערבב. להביא את התערובת לרתיחה על אש בינונית ולהנמיך את האש. להמשיך ולבשל את התפוחים ומידי פעם לערבב ערבוב קל. כדי לבדוק כל רבע שעה בערך שנשארו עדיין מים בסיר ובמידה שלא - להוסיף קצת. כשהכל כבר רכרוכי, נסגור את האש וניתן להם להתקרר לטמפרטורת החדר.  כאשר הגיע לטמפרטורה הרצויה, ניצוק כוס וחצי לערך של הרסק על הבצק המוכן.

כתר התפוחים:
2 כפות סוכר
גרדת חצי לימון
1 תפוח גדול
קצת חמאה מומסת להברשת התפוחים

בשלב הזה כבר אפשר לחמם את התנור ל- 180 מעלות, ובנתיים להכין את התפוחים.
בקערה קטנה נערבב את הסוכר עם גרדת הלימון כך שהסוכר יספוג קצת מהטעמים והשמנים הרעננים של הקליפה. בזמן שהסוכר נח לו עם חברו הלימון, נוציא את הליבה של התפוח ונתחיל את המסע המפרך של לחתוך את התפוח לפרוסות דקיקות. אם יש לכם סכין חד, סבלנות של פיל ועין של עיט, זה לא צריך לקחת הרבה זמן. זהירות על האצבעות... עכשיו כשיש לכם פרוסות דקיקות של מיטב תפוח הארץ, זה הזמן להתחיל לסדר יפה יפה. כמובן שאפשר גם בבלגן מוחלט אבל אז מתפספס אפקט הוואו. ותאמינו לי שיש וואו.
כשפרח התפוח פורח כל כך יפה אפשר לפזר מעליו את הסוכר הלימוני, ולאחר מכן להברישו במברשת החמאה המומסת. אחרי שסיים את טיפול הספא המפנק אפשר, סוף סוף, להכניס אותו לתנור. 35 דקות והוא שלכם.

בתמונה למעלה: שניה לפני הכניסה לתנור. 

בתיאבון.