יום ראשון, 29 בינואר 2012

דפנה והבמבי

כמעט ארבע שנים עברו מאז סיימתי ללמוד בשנקר.
ארבע שנים שבמהלכן הפעלתי את מכונת התפירה בדיוק פעמיים.
פעם אחת כשאמילי הבריוש הקטנה והצרפתייה נולדה.
ופעם שנייה עכשיו לכבוד דפנה הקטנה שסופרת 4 ימים להיוולדה.

מסתבר שיצירה של חיים גורמת לי לתפור.

היא  הסיבה שבשמה הייתי אצל יוסי סדקית.
היא הסיבה שעיני נעקרו ממקומן בנסיון עיקש לפרום תפר שהסתבך והרס.
היא הסיבה שהאצבעות שלי קיבלו את השקע המיוחד הזה של רקמה.


אז התחלתי בבסיס, כי ליצור זה קצת כמו לרכב על אופניים.
ביום שישי שמשי הגעתי לנחלת בנימין (שפעם הייתה ביתי השני והיום בעיקר צמודה לשוק) לבחור בדים.
חיפשתי שני בדי כותנה שלא ישלימו אחת את השני בצורה מושלמת אלא יתמכו אחד בשני.
הפור נפל על בד מפוספס ורוד-לבן ועל בד פרחוני בצבעוניות טיפה פחות מוכרת.


מכונת התפירה הוצאה מהשקית המאובקת וחוברה לחשמל.
ישנה וזקנה אבל עובדת.
והאופניים, האופניים... אני עדיין זוכרת איך להשחיל מכונת תפירה!
התחלתי בתיפורי קווילט על הצד המפוספס.


בשלב מסוים נזכרתי שגם צריך לגהץ את התפרים כדי לפתוח ולשטח אותם..


את התפירה מבצעים על צד שמאל (הצד ההפוך) של הבד ולכן חיבור שני הצדדים נעשה כמעט עד הסוף, אני משאירה מרווח מינימלי לא תפור (כי אותו צריך לתפור ביד) ודרכו הופכת את השמיכה. זה רגע שהוא סוג של קסם קטן כי רגע אחד הכל פנימי ורגע אחר כך פתאום רואים כבר מוצר שהוא כמעט שלם.


בשלב הזה, כמה שעות אחר כך, השמיכה תפורה וכמעט גמורה.
אני הוספתי סרטי סאטן לקשירת השמיכה לאחר קיפולה (בתמונה למעלה חיבור הסרטים לתוך התפר), כך שתתפוס כמה שפחות מקום ותעשה כמה שפחות בלגן בצורה היפה ביותר.


הסרטים מהצד השני של החיבור - קשורים בפפיון חמדמד.
אבל הרגשתי שעבודתי לא תמה.
משהו חסר.
החלטתי על פאצ' רקום.
התלבטתי מאיזה בד לעשות את הפאצ'. בהתחלה חשבתי לעשות אותו מהבד הפרחוני, ואז חשבתי לעשות אותו מבד בצבע שמנת חלק, ובסוף החלטתי להמשיך ולשחק עם בד הפסים. גזרתי את הפאצ' מבד הפסים אבל בכיוון ההפוך. (רוחב/אורך) 


החיה הנבחרת הייתה במבי.
ציירתי, עיצבתי, גזרתי וחיברתי את הפאצ' לשמיכה.
בשלב הזה התחלתי לרקום את קו המתאר של הבמבי, להוסיף את עינו ואת נקודות הגב.
העבודה הייתה קשה, כי בכל זאת, אחרי 4 שנים מאבדים את חספוס הידיים ועור קצות האצבעות חוזר להיות רגיש..


הבמבי תפור ורקום והשמיכה מוכנה וממתינה בסבלנות עד שדפנה הקטנה תיוולד.
אז בשמחה ובששון אתמול הגיעה השמיכה לקטנטנה ואני יכולה סוף סוף לגלות קצת מהעבודה מאחורי הקלעים.


מזל טוב!! 

יום חמישי, 26 בינואר 2012

7 סוסים בלתי נראים ומישל אחד

כבר זמן מה שלא דיגדג לי בלמטה של הבטן.
הדגדוג הזה שנובע מסרט מדהים (הדגדוג האחרון תודות לוים וונדרס ו"פינה" שלו), מיצירה מופלאה, מקטע מוזיקה מרגש או תערוכה מטלטלת. כזו שגורמת לוואו קטן-גדול.

אני שמחה לבשר שזה נשבר השבוע כשהגעתי בהמלצת עמוד הפייסבוק של מגזין אנטייטלד לבלוג של בחורה מוכשרת בשם אולריקה קסטר (Ulrika Kestere). היא שוודית, צעירונת, יפהפייה ומוכשרת כמו שד.
האיורים שלה מקסימים, הצילומים שלה מדהימים והאישיות שלה שמצליחה לפרוץ מהבלוג כובשת. משהו תמים ומחוצף, שבוי באשלייה של ילדות אבל מנסה להתבגר בכוח, משהו ילדותי אבל אפל. מרתק.


אני חושבת שבין הדברים שהכי כבשו אותי בבלוג שלה, הייתה סדרת צילומים שנקראת" 7 סוסים בלתי נראים".
הצילומים לוו בטקסט:

”Once upon a time there was a girl who had 7 invisible horses. People thought she was crazy and that she in fact had 7 imaginative horses, but this was not the case. When autumn came the girl spent a whole day washing all her clothes. She hung them on a string in her garden to let the gentle autumn sun dry them. Out of nowhere, a terrible storm came and its fiercefull winds grabbed a hold of all her clothes and all seven horses (authors note: since they are invisible they obviously didn’t weigh much). The girl was devastated and spent all autumn looking for each horse spread around the country, wrapped in her clothes.”

ממליצה לקרוא אותו באנגלית, אבל בשביל העצלנים שבכם הרי התרגום (החופשי שלי..):

"היה הייתה נערה והיו לה 7 סוסים בלתי נראים. אנשים חשבו שהיא משוגעת ושלמעשה היו לה 7 סוסים דמיוניים, אבל זה לא היה המצב. כשהגיע הסתיו הנערה בילתה יום שלם בכיבוס כל בגדיה. היא תלתה אותם על חבל בגינת ביתה, שיתייבשו לאיטם בשמש הסתיו העדינה. כמו משום מקום, הגיע סערה נוראית והרוחות הפראיות חטפו את כל בגדיה ואת כל שבעת הסוסים (הערת המחברת: בגלל שהסוסים היו בלתי נראים, מן הסתם הם גם לא שקלו הרבה). הנערה הייתה שבורת לב ובילתה את כל הסתיו בחיפושים אחר הסוסים שהתפזרו ברחבי המדינה, עטופים בבגדיה."







ואם משהו מצלצל לכם מוכר בסוס הפיוטי הזה, אתם כנראה ראיתם את הסרט "מדעי החלום" (The Science of Sleep) של מישל גונדרי (הבמאי של "שמש נצחית בראש צלול", "קדימה תריץ אחורה" ועוד..)

מתוך הסרט המקסים, שאם יש לכם הזדמנות, אל תהססו לצפות בו. מנה גדושה של השראה מובטחת.

יום שלישי, 24 בינואר 2012

מרק אפונה ושורשים

קופסאות הקורנפלקס שלנו עומדות מיותמות מעל המקרר.
כבר יותר מחודש אין איש מכניס יד ואין איש מוציא חופן מתפורר.

הסיבה העקרית לזה היא החורף. כי כשאני חוזרת מהעבודה מתחשק לי לאכול משהו חם שיעשה לי נעים.
מרק הפך למאכל הדגל שלנו בזמן האחרון.
ירקות, עוף, מיניסטורני, פטריות, עם גריסים, בלי גריסים, לפעמים על קוסקוס, לפעמים גם בלי.
העיקר שיהיה חמים ומנחם.


העניין הוא שהרבה זמן לא גיוונתי.
בניגוד למר אהוב שיכול לאכול עד סוף חייו את אותו התפריט, אני זקוקה לשינויים ולהפתעות.
בעיקר אם הם מגיעים ישירות לתיבת המייל שלי.
  
קצת לפני סוף השבוע, נחת אצלי מייל על פוסט חדש בבלוג הנהדר 'ביסים'. ובהתאמה נהדרת למצב הרוח ההרפתקני-מרקי שלי, הוא הביא איתו בשורת מרק חדשה. אפונה, שורשים וקבנוס.
תגובתי הראשונה הייתה "קבנוס??" אבל אז חשבתי לעצמי, יאללה, מ'כפת לך לנסות.
לשמע הוספת הקבנוס מר אהוב היה מבסוט, כי מבחינתו אם אין בזה בשר אז זה לא שווה, ואני אמרתי קדימה, נצא לדרך.

תזכורת קלה: בגלל שאני מאוד אוהבת ותומכת בקהילת בלוגי האוכל העברית בחרתי שלא "לגנוב" את המתכון אל הבלוג אלא לשלוח אתכם דרך לינק לפוסט המסויים בבלוג הספציפי.



הזמן: יום שבת בוקר טיפה מאוחר, הגשם התחיל לטפטף, המחשב חיכה שאתחיל לעבוד על המצגת שאני אמורה להעביר בשיעור הקרוב ואני ניסיתי למצוא תירוץ לעכב את הישיבה הממושכת בעוד חצי שעה...

המצב: שורש פטרוזליה שהגיע בשבוע שעבר בארגז הירקות הכניע לטובת מרק האפונה והשורשים.

מדד השינוי: ובכן, הפכתי את היחסים בין השורשים - במקום 2 שורשי סלרי ואחד פטרוזליה שמתי 2 פטרוזליה ואחד סלרי. גם הוספתי שום, כי שורשים צרפתיים לי ואני משתדלת לעמוד בסטנדרטים. ושמתי ממש מעט ג'ינג'ר (בערך חצי ס"מ במקום 1 ס"מ) כי אני ממש לא אוהבת.

להפשיל שרוולים: ההכנה בהתאם להוראות של הילה הייתה פשוטה להפליא. תוך רבע שעה השורשים התרככו, האפונה נוספה והמרק החל להתבשל. כמו בהוראות, בערך שעה וחצי אחרי שהמרק רתח רתיחה ראשונה, האפונה התרככה והתמוססה. ניסיתי גם לעקוב אחרי הוראות הגריסה שלה אבל לפי דעתי טחנתי יותר משליש. מרכיבים, סיפורים והוראות כאן.

טיפים: לברור את האפונה!! אבל חוץ מזה, ההכנה הייתה מאוד ברורה, החומרים היו זמינים ונוחים לעבודה ולא נתקלתי בשום בעיה או תקלה.
 
הערה כללית: תוספת הקבנוס, גורמת למרק לקבל טעם וריח מעושן. אני מאוד אהבתי את תוספת הטעם המעושן, אבל לא התחברתי לחתיכות הקבנוס במרק וניסיתי להוציא מרק אפונה "נקי" ומעושן. מר אהוב לעומת זאת, אהב מאוד את הקבנוס, אבל ממש סבל מהריח המעושן שעולה ועוטף את הפנים באדי קבנוס.

מסקנות לעתיד: טעמי השורשים במרק האפונה מעולים. תוספת השום מבורכת ונותנת טוויסט מעולה למרק האפונה המוכר. לאחר התייעצות עם מר אהוב הוחלט לתת למרק צ'אנס נוסף בגרסתו הצמחונית, אולי בתוספת גזר ושמנת חמוצה?


ואת עלי השורש - ישירות לסלט!




יום ראשון, 22 בינואר 2012

אטה ג'יימס, אהובי ואני

לא היה לנו סלואו בחתונה.
בעצם היה אבל הוא לא היה מתוכנן ולכן אתעלם ממנו ואחזור להצהרה הראשונית שלי.
לא היה לנו סלואו בחתונה.

קשה לי עם תשומת לב וכל מעמד החתונה זה פוקוס מטורף על האינדיבידואל, אז החלטתי להפחית את הפוקוס ולו במעט ולוותר על הסלואו. אבל היה לי מאוד חשוב שהשיר האחרון שיושמע בחתונה שלנו יהיה בחירה שלנו.
לא רציתי אילתור או גחמה של הדי ג'יי שישמיע שיר אלמוני או סתמי במקרה רע או ישמיע בשנית את שיר הכניסה לחופה (כלים שלובים, גידי גוב - אם תהיתם..) או את שיר שבירת הכוס (הולכים אל הלא נודע, דני סנדרסון - אם ביקשתם לדעת) במקרה הטוב. רציתי משהו שיסגור באופן מושלם את האירוע שלנו. שלנו. של שנינו.

והיה לי לגמרי ברור איזה שיר זה הולך להיות.


אז תודה לך אטה ג'יימס על הקול, השירים והרגש.
את היית תו הסיום המושלם שלנו ותמיד תהיי חלק מהרגע האינטימי שלנו.
תודה לך והיי שלום.

צילום: אסף קליגר ורועי רוחלין

ואני בכלל רציתי התכוונתי לכתוב איך הצבעים נראים כל כך הרבה יותר חיים אחרי הגשם.


ולהגיש עוד קצת מהשבוע שהיה




1. חמניות על מפה משובצת | כי הבטחתי לסבתא בשבוע שעבר

2. לימונים | כי כשהחיים נותנים לך לימונים, תחכה לאחותך שעסוקה בפרוייקט גמר כדי להכין לה טארט לימון

3. קיט רקמה, סדקית יוסי, נחלת בנימין | כי כל כך אהבתי את הסטים האלה כשהייתי ילדה, וכל כך הופתעתי לראות שזה עדיין קיים

4. חוטי תפירה, סדקית יוסי, נחלת בנימין | לפרוייקט שהסתיים ומחכה לגורם שלא תלוי בי כדי להתגלות לאוויר העולם (מבטיחה פוסט)

5. מטאטא לבבות, שוק הכרמל | כי מנקים באהבה או לא מנקים בכלל

6. תותים | באמת צריך לציין למה?

יום חמישי, 19 בינואר 2012

מחוכמתם של חפצים

ממאורעות השבוע ברשת.
או בעצם מאורע אחד שהפיל אצלי את הדומינו הראשון בשורת הדומינואים הבלתי נגמרת.

בבוקר יום שלישי פתחתי את פייסבוקי כרגיל, למנת התעדכנות על הקורה במרחב הוירטואלי של חברי.
כמו תמיד מבחר לינקים, סרטונים והפניות חיכו לי שרק אפתח אותם. אחד מהם תפס את תשומת ליבי והיה "ההקלקה" הראשונה ליום שלישי של אמצע השבוע.

חושי לא הטעו אותי ונפתח לפני סרטון מקסים ונוגע ללב של שלישיית סטודנטים מוכשרים מבצלאל. וניה הימן, דנה פינטו ומרים נובופלסקי יצרו סרטון שנותן קול לאותם האנשים שמככבים על הקופסאות, העטיפות והתמונות במקרר ובמטבח הביתי. הסרטון אגב, הפך לכוכב רשת ובמשך כל היום קיבלתי את הלינק אליו מעוד ועוד אנשים. לשם המחשה, ביום שלישי בבוקר כשפתחתי את הסרטון היו לו 10,000 צפיות, שעתיים אחר כך היו לו 25,000 צפיות, והיום, יומיים אח"כ הוא עומד על 129,000 צפיות. בכל אופן, חבל לתאר את הסרטון ולבזבז מילים לחינם. תנו לעצמכם שלוש וחצי דקות של מנוחה.


משם ישר התחלתי לחשוב על כל תופעת ה"האנשה". אמנם ההאנשה כאן היא לא קלאסית, הרי מדובבים כאן תמונות של אנשים, אבל בכל זאת, אנחנו מוצאים את עצמנו מרחמים על קופסת גבינה... זו כוחה של האנשה. (*האנשה - ייחוס תכונות אנשויות למי שאינו אדם) יש אין ספור דוגמאות להאנשה. אבל אני חושבת שאחת הדוגמאות הטובות ביותר מהתקופה העכשווית לתופעה זו היא הפרסומת של איקאה:


איקאה עושים בחוכמה ומשתמשים בהומור כדי ליצור פרסומת שמשרתת אותם נאמנה, מה אתם בוכים על רהיט שנזרק. זה סך הכל רהיט. קנו חדש. אז אמנם איקאה מגישה כאן קפיטליזם מתומצת במיטבו אבל עדין אי אפשר להתעלם מהאופן המרשים שבו גורמים לצופה להביע עצב ורחמים בשביל המנורה (האנשה) בעזרת מוזיקה וזויות צילום בלבד, ללא אמצעי עזר דוגמת עיניים, גפיים, דיבור או כל אמצעי אחר שגורם לחפץ דומם מסויים להדמות לבן אדם.

יש הרבה מאוד דוגמאות של האנשה עם אמצעי עזר שונים.
מתוך המבחר הכמעט אינסופי בחרתי שלוש מהן. המפורסמת שבהן הוא הקליפ של להקת בלר (Blur) לשיר Cofee & Tv. שמלבד היות שיר כיפי ביותר, יש לו קליפ חמדמד. כאן, מקבל קרטון חלב מצוייר פנים, רגלים ידיים ואישיות. סלחו לי על הגרסה המצ'וקמקת משהו, משום מה כשרציתי להציג אותו גיליתי שכמעט ואין למצוא את הקליפ המקורי... מוזר מאוד..


השניה היא "התפוז המרגיז" לא צריך הרבה מעבר ללחוץ פליי כדי להבין למה..


השלישית והאחרונה היא "Marcel the Shell", סרטון חמוד עד אין קץ על מרסל, שהוא בכלל צדף קטן, על מאמצי האירוח הקטנטנים שלו, נסיונות ההרשמה ומבט אל חייו הלא קלים של מרסל הצדף הקטן (הוא נגיד משתמש בשאריות ציפורניים שנגזרו כמגלשיים כשהוא הולך לעשות סקי)


יש כמובן עוד כל כך הרבה דוגמאות, אבל אני בוחרת לסיים את הפוסט הזה עם כמה תמונות  יצירתיות במיוחד מההאנשה הכי נפוצה. ועוד לינק מקסים על כמה "עיניים" יכולות להפוך משמעות של חפץ יומיומי. שיהיה סוף שבוע נעים וחורפי.






יום ראשון, 15 בינואר 2012

החיים מלאים מתכונים


החיים מלאים מתכונים.
מעבר לספר האהוב של סבתא אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי מתנסה במתכונים חדשים, בעיקר מבלוגים שונים, בגלל צילומים מעוררי תיאבון או קונספטים חדשניים שאני לא מכירה או סתם כי זה נשמע טעים ונראה פשוט (ולפעמים כי סתם זה נשמע טעים בלי להיות פשוט).

אז החלטתי לשים דברים על השולחן (שוב אני עם חידודי הלשון הטפשיים שלי), ולשתף אתכם בניסויים שלי. גם במוצלחים וגם בפחות. הרי אולי אני עושה איזו טעות קריטית שתוכלו להעיר לי עליה ולגאול את תבשילי העתיד שלי? ואולי בדיוק התכוונתם להכין את אותו מתכון בדיוק אבל גיליתי לכם שהוא יוצא מאכזב? או שאולי תמצאו הפתעות וטיפים טובים לקראת הכניסה שלכם למטבח בגלל הפיספוסים שלי? בכל מקרה, לא משנה איך אני מסתכלת על זה, רע זה לא יכול להיות.

אגב, בגלל שאני מאוד אוהבת ותומכת בקהילת בלוגי האוכל העברית בחרתי שלא "לגנוב" את המתכון אל הבלוג אלא לשלוח אתכם דרך לינק לפוסט המסויים בבלוג הספציפי. אל דאגה, אני פחות לויאלית כשזה מגיע לבלוגים מחו"ל באנגלית. מהם יגיע המתכון ישירות לבלוג וגם תרגום, אני מבטיחה.)

ובכן, יצאנו לדרך.

הניסויי הראשון שלי על במת הבלוג -  מאקוש גובא (עוגת לחם הונגרית) מהבלוג הנהדר "דברים בעלמה"


הזמן: יום שישי בצהריים, ישר אחרי הביקור הקצר מאוד בשוק (בכל זאת שוק בגשם זה לא תענוג מי יודע מה)

המצב
: שליש חלה יבשה משישי שעבר נחה לה מסכנה בשקית על השיש.

מדד השינוי
: ובכן, אני חייבת להודות שהנטייה הטבעית שלי היא לשנות/להוסיף/להחסיר מרכיבים ממתכונים קיימים. כאן השינויי היה מינורי לחלוטין והושמטו הצימוקים מפאת "כל הצימוק גורע". חוץ מזה גם לא שקלתי את החלה אלא עשיתי "לפי העין" (עוד על זה בטיפים ומסקנות)

להפשיל שרוולים
: ההכנה בהתאם להוראות של עלמה הייתה פשוטה להפליא. תוך חצי שעה (וזו פעם ראשונה, בטח בפעמים הבאות אפילו תוך פחות) נחה לה עוגת חתיכות חמימה, ריחנית וטעימה לעיתים רכה ולעיתים קראנצ'ית, על הכיריים שלי. מרכיבים, סיפורים והוראות כאן.

הבעיה
: "העין" שלי מ"לפי העין" הייתה עקומה להפליא. בגלל ששליש חלה נראה לי מעט מידי שמתי עוד שליש חלה מזו הטרייה שקניתי. זה היה יותר מידי. ה"רטובים" לא הספיקו להספיג את הכל.

טיפים
: טיפ 1: החלקים שספוגים ב"רטוב" הם הכי טעימים שיש. רכים, חמימים, מתוקים במידה אבל לא יותר מידי, ומפוצצים בפרג (נאמי!) חוץ מזה שאם ה"קשה" של החלה פונה למעלה אז הם גם קראנצ'יים שזה בכלל בונוס. שליש חלה + ממש קצת מספיק על כמות ה"רטובים" שמצויינת במתכון.

טיפ 2: עוגת הלחם הזו ממש טעימה כשהיא חמה. בגלל שההכנה שלה לוקחת שתי שניות וחצי אני הייתי ממליצה להכין אותה בכלים אישיים קטנים ממש סמוך למועד ההגשה.

טיפ 3 בהמשך לטיפ 2: העוגה הזו עשויה מחתיכות. ככזו היא לא נחתכת אלא נאכלת בביסים. בעיה קשה לנטיית ה"יישור", היא לא מתיישרת לעולם. אם תכינו הרבה עוגה, היא תאכל על ידיכם ועל ידי הסובבים אתכם לאט אבל בטוח בלי שתשימו לב. הרי אתם בכלל רק לוקחים חתיכה קטנה "ליישר" את הקו שלא מתיישר לעולם. ועל כן, תבניות אישית קטנות איט איז.

מסקנות לעתיד: אחזור אליך עוגת לחם יבש. את היית לי נחמה נהדרת לצהריים גשומים וקרים.

הערה כללית: לחובבי הפרג בלבד.

יום חמישי, 12 בינואר 2012

שלושים ועוד קצת

שלושים.

שלושים יום עברו מאז שסבתא נפטרה.
ועל הקבר הכל נראה כל כך צבעוני.
היא הכי אהבה חמניות. גם כשאלה לא היו בעונה, היו אצלה בבית פרחי חמניות מבד. זה הדבר המלאכותי היחיד שהיה אצל סבתא, כי היא כל כך אהבה את אותן שמשות צהובות קטנות שמאירות את כל הבית.
בזכותך אהבתינו לפרחים, לטבע, לצבעוני ולטרי.
למדויק, לפשוט, למושקע ולפרטי הפרטים.

אם השבוע יהיו חמניות בדוכן הפרחים, אקנה לזכרך.


ועוד קצת מהשבוע שהיה.
הוא היה אפור, קר וקשה. אבל גם ברגעים הכי קשים, צריך למצוא קרני שמש קטנות.
כי בלי אלה, מה הכל שווה?
יעלי, טוב שחזרת. התגעגעתי (ואת קרן שמש גדולה במיוחד)




1. פירות האיזדרכת | כי מידי פעם צריך להרים את הראש ולראות את השמים דרך אשכולות של פירות.

2. קרמבו | כי באמת אין משהו מושלם יותר מקרמבו בליל חורף קר והעטיפה המטאלית היא רק בונוס שממש כיף למעוך.

3. סיידר תפוחי עץ | כי טקסטורת תפוחי עץ שנראית כמו שולחן עץ לא רואים כל יום.

4. חולצה: פוקס, סריג שמנת: new look, צעיף בצבע חול: מתנה מאמא ממונגוליה | כי מסתבר שאני כל הזמן חוזרת לשילוב הצבעים הזה...

5. ליטל במהלך הקראת טקסט, אוניברסיטת תל אביב | כי מסתבר שסוודר מרתק גורם לי לשרבט.

6. מטבח פתוח ובנדנות בסגול וצהוב. קפה 48, נחלת בנימין 48 | תאכלו את הסביצ'ה עם השקדים והפפריקה ואת הכריך שפונדרה. נאמי נאמי

רק בשורות טובות לכולם
אמן.

יום שני, 9 בינואר 2012

לחבר את הנקודות

החיים הוירטואליים לא משאירים רגע של מנוחה.
מתמונה לתמונה, מלינק אל לינק, כולם כל הזמן זזים, פותחים, מלנקקים. לא מעט פעמים אני מוצאת את עצמי עם כל כך הרבה טאבים פתוחים שאני כבר לא זוכרת איך הגעתי אל חצי מהם...
והפייסבוק? או, בכלל מקור בלתי נגמר של קישורים, סרטונים, כתבות ושעות של שיטוט.

אבל מידי פעם קורה משהו דיי מדהים ותוך פרק זמן קצר מופיעים מגורמים שונים קישורים השונים המתקשרים אחד לשני ויוצרים מעין טרנד נושאי רגעי.
כזה היה השבוע שלי.
לינקים מנוקדים.

אז נתחיל מההתחלה על קצה המזלג.

פוינטליזם
טכניקת ציור שהתפתחה בצרפת בסוף המאה ה- 19 אותה אימצו מספר ציירים צרפתיים השייכים לזרם הפוסט אימפרסיוניסטי.  הטכניקה הזו נשענת על התגלית המדעית של אז'ן שוורל שהוכיח שמקטעי צבעים הגובלים זה בזה מתמזגים בעיניו של הצופה ושצבען שהושג בדרך זו הוא טהור יותר מן הצבעים שעורבבו על לוח הצבעים.
בשנת 1883 כאשר הוא מסתמך על תגליתו של שוורל החל הצייר ז'ורז' סרה לפתח את שיטת הציור הידועה היום כ"פונטיאליזם". הצייר העושה שימוש בטכניקה זו בעצם מכסה את התמונה בנקודות ובכתמים זעירים מבודדים של פיגמנטים טהורים שנמשחו אחד ליד השני ויוצר תמונה שלמה, אותה אפשר לראות ממרחק מסוים והיא עשויה מליוני נקודות.

העבודה המפורסמת ביותר של סרה, יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי "לה גרנד ז'אט", 1884-1886 (מכאן):


ובמעבר חד לימינו.
אין ספק שיש אין ספור דוגמאות של עבודות שונות שנוצרו על ידי יוצרים שונים מתחומים מגוונים ברוח הפוינטיאליזם.
אך למרות זאת, ובעקבות ההקדמה לגבי המיני טרנד ששטף את חיי הוירטואל שלי בשבועיים האחרונים, בחרתי להציג בפניכם שלושה נבחרים.

הראשון: מיגל אנדרה (Miguel Endara)
המקור: פייסבוק. ליתר דיוק הפייסבוק של רעות אשכנזי, מעצבת גרפית מוכשרת ובחורה מהממת בכל קנה מידה. אתמול.
האובססיה: יחסית נצמד למקור. טוש שחור, נקודות צמודות יותר אל מול נקודות צמודות פחות. המון הומור והרבה יותר סבלנות. הסרטון הזה הוא גם מקסים ביותר וגם מדגים את הטירוף לייב.




השני: ג'ואל ברוכו (Joel Brochu).
המקור: ניוזלטר של אתר Gizmodo אותו פתחתי בשבוע שעבר (מודה שהוא הגיע קודם, פשוט לא היה לי זמן!)
האובססיה: סטודנט עם סבלנות אין קץ שהתחיל את הפרוייקט הזה כחלק מעבודה על סרה והפוינטיליזם לאוניברסיטה והמשיך לעבוד עליה במשך שמונה חודשים. מדובר על תמונה של כלב ביגל באמבטיה עשוי 221,184 סוכריות צבעוניות. את התמונה הוא יצר משישה צבעים בלבד של אותן סוכריות ספרינקלס: לבן, ירוק, כחול, אדום, כתום ושחור. (כל התמונות מהפליקר של ברוכו)







השלישי: יאיווי קוסאמה (Yayoi Kusama)
המקור: פייסבוק. ליתר דיוק עמוד הפייסבוק של מוזיאון העיצוב בלונדון (מוסד נחשק בפני עצמו), ביום שבת.
האובססיה: האמנית היפנית (שידעה כבר נקודה או שתיים בחייה) צבעה חדר שלם בצבע לבן בתוך גלריית קווינסלנד לאמנות מודרנית (Queensland Gallery of Modern Art) ויצרה מיצג שמערב את הילדים שמגיעים לגלרייה בעשייה וההתהוות שלו.
במהלך שבועיים, כל משפחה שהגיעה עם ילדיה, קיבלה דפים מלאים מדבקות עגולות בגדלים שונים ובמגוון צבעים. הילדים קיבלו חופש מוחלט בהדבקת המדבקות בחלל החדר הלבן. התוצאה של המיצג הזה ובעיקר כשעוקבים אחר התהליך, לא פחות ממדהימה ואפשר אפילו לומר שהיא עוצרת נשימה.








הקוראת הותיקה א' הסבה את תשומת ליבי לכתבונת שהתפרסמה ב'גלריה' של הארץ בתאריך 14/12 והתפספסה לי, ואלה דבריה:
"ציורי הנקודות של דמיאן הירסט ישתלטו על 11 גלריות ברחבי העולם
שלוש מאות "ציורי הנקודות" של דמיאן הירסט יוצגו במקביל ברשת גלריות גגוזיאן ברחבי העולם, כך הודיעה הנהנלת הגלריה השבוע. סדרת העבודות של הירסט, אותה החל ב-1986, היא מהבולטות שבגוף עבודותיו של האמן הידוע. כמחצית מהציורים, המצוירים על גבי בדי קנווס לבנים שעליהם נקודות צבעוניות מסודרות בשורות חזרתיות, נמצאים ברשותם של אספנים פרטיים ומוזיאליים, בהם בין השאר גם מוזיאון ישראל בירושלים." מכאן

אם אתם תוהים על מה מדובר אז בבקשה דוגמה אחת מיני רבות:


ואם ליפול לקלישאות של חידודי לשון מטופשים, לא נותר אלא להגיד
You Get the Point...

יום חמישי, 5 בינואר 2012

החורף בחצאית ארוכה, גרסת החילונית

השבוע היה קצת חורף.
כבר ברור לגמרי שהחורף של היום הוא לא החורף של פעם.
את המעיל שלי השנה הוצאתי פעמיים מהארון, השבוע הייתה הפעם השניה.
כל יתר הזמן, ז'קט מעל חולצה ארוכה מספיק לי בדרך מהבית לאוטו למשרד לאוטו וחזרה.
דווקא היה מרענן הגשם הזה, לשבת עם ספר ותה מתחת לשמיכה על הספה בסלון. להתכרבל ולדמיין אח בוערת כשהגשם יוצר ברקע מקצב של מוסיקת חורף זעירה. להרגיש לרגע כאילו אנחנו במדינה חורפית באמת. כזו שמתעטפים בה בסוודרים עבים, צעיפים סרוגים וכפפות חמימות.

כשעברתי על התמונות שלי השבוע, חשבתי שהתמונה הזו מתארת הכי טוב את ההרגשה שלי בימים כאלה.
הרצון להיטמע בתוך הרקע ולשכוח לרגע שיש עולם קר ואפור שם בחוץ. עולם שצריך ללכת בו לעבודה ולעשות כביסה ולהכין אוכל ולשלם חשבונות. 
חצאית: זארה. מגפיים: אלדו

חצאיות ארוכות מבדים צמריריים ומלטפים זה מוצר של חורף. כמובן שעם גרביון מתחת (מסתבר שבניגוד לצפוי, לבישת חצאיות ארוכות בלי גרביונים מתחת, משמעותה קפיאה בקור רוח הפרצים שנכנסת מלמטה).

רק צריך להתגבר על התפיסה שחצאיות ארוכות זה רק לדתיות. זה לא רק. וזה נהדר. חצאיות ארוכות יוצרות אשליה של גוף ארוך. הן מגביהות, מחמיאות (מינוס חצאיות A ארוכות עשויות ג'ינס, אלה בדרך כלל רק גורמות להראות כמו סוג משולש גדול עם ראש קטן...) ובעיקר, הן מאוד נוחות. חצאית אחת מוצלחת יכולה להפוך בקלות מפריט יום (עם חולצת בייסיק קצת בפנים) לפריט לילה (עם גופיה עדינה וקרדיגן מפוייט - מלשון פייטים כמובן).

עוד קצת מהשבוע בתמונות




1. ערימת חלות קטנות לשבת, שוק הכרמל במאפייה למטה | כי יותר כיף לאכול דברים קטנים

2. חולצה: יד שניה מאמא, צעיף: חנות אלמונית על קינג ג'ורג', ז'קט: זארה | כי יום שיש בו נקודות, פסים ופרפאלאך לא יכול להיות רע

3. איקאה | כי הבובות שלהן תמיד שוות (בקרוב הברוקולי)

4. דה-פהפה (De-Pepe), אבן גבירול 14, תל אביב | כי הפיצות של ג'וזפה הן הפיצות הכי טעימות בתל אביב. ויש שם בירה פרוני שזה תמיד בונוס נחמד.

5. "הגן הנעלם" בדרך בין הבית שלנו לחניה | כי הגן הנעלם הוא תמיד כיפי, אבל השלכת עושה אותו גם יפהפה.

6. תפארת, אוניברסיטת תל אביב | כי הרבה זמן לא ראיתי מיקס אנד מאצ' של צבעים, טקסטורות והדפסים של קיץ, עובד כל כך טוב בחורף.