שמן על דיסקט

זוכרים שפעם היו דיסקטים?
והיה כונן A וכונן B?
והיו קלטות וידאו?
ואף אחד לא דמיין אפילו לשתף אנשים שהוא לא מכיר במחשבות שלו?

זה מה שעמד מאחורי העבודה של ניק ג'נטרי (Nick Gentry), שיוצר פורטרטים על גבי דיסקים.
הוא משתמש בדיסקים כחומר בסיס ועליו מצייר את הדיוקנאות שלו.
אבל בניגוד לבד קנבס, שהוא לבן וחלק, לדיסקטים יש צורות וטקסטורות שונות.
הוא בוחר להשתמש בהן, להשלים את הפורטרטים שלו בעזרת חומר הבסיס.
הוא טוען שהוא מכניס חלק מהאישיות של האינדווידואל אל תוך הדיוקן. שבזמנים שהשיתוף לא היה תופעה חברתית כמו היום, הדיסקטים היו אלה ששמרו על חייו הוירטואליים של האדם, פרטיים.

“Elements of people’s lives are stored on the disks and although that data can never be accessed again I like to preserve some of that for viewing. Sometimes I leave the disks as they are and rip parts of the label off to create the shapes that I need."

"חלקים של חיים של אנשים שמורים על הדיסקים, ולמרות שכבר לא ניתן להגיע אל המידע הזה, אני אוהב לשמור חלק מזה לצפייה. לפעמין אני משאיר את הדיסקים כמו שהם, וקורע חלקים שונים מהתווית כדי ליצור את הצורות שאני צריך"

יש משהו בפורטרטים האלה שמזכיר לי את שנות התשעים. לא בגלל הדיסקטים, משהו בצבעים, במריחות, אולי בתספורות ובטכניקת ציור. אני לא מצליחה לשים את האצבע מה בדיוק, אבל הוא שם.

סוג של פופ ארט מודרני

סופת חול

סופת החול שהגיעה לאזורנו השבוע השאירה את כולם מכוסים במעטה של צהבהבות מייאשת.

לו היינו יכולים לקבל חלק מהחול של אנדרו תומאס האנג (Andrew Thomas Huang) אני מאמינה שהכל היה נראה אחרת.

קחו נשימה עמוקה ותהנו משמונה דקות של קסם.


SOLIPSIST from Andrew Huang on Vimeo.

היצירה הזו זכתה בפרס מיוחד של חבר השופטים על קטע אקספרימנטלי קצר בפסטיבל SLAMDANCE 2012

מתחשק לכם להבין קצת יותר מה קורה פה? כאן יש כמה התשובות

ללכת אל האור

לכל אחד יש תקופות לחוצות.
תקופות כאלה שאתה מוצא את עצמך רץ ומנסה לתפוס את הזנב שלך.
ולא משנה עד כמה תרוץ מהר, את הזנב לא תתפוס.

אני בתקופה כזו עכשיו.
כבר כמה שבועות..
מתקופת מבחנים עברתי ישר לתקופת לחץ מאסיבית בעבודה.
מהימים האלה שאני מגיעה הביתה מאוחר בערב, מכינה משהו לאכול ומתמוטטת לישון.

בתקופות כאלה אני מרגישה שאני צריכה יותר מתמיד את הרגעים הקטנים של הוואו.
הרגעים האלה שאתה נפעם מול משהו.
בעיקר אם הוא יצירה של מישהו.
שמישהו חשב על זה.
וביצע את זה.
וביצע את זה בצורה כל כך טובה, שכל מה שנשאר להגיד זה
וואו.

ככה הרגשתי כשראיתי את סדרת העבודות של הצלמת-אמנית איימי פרנדס (Amy Friend) היא קוראת לה Daré alla Lucé.
כאשר ראיתי אותה לראשונה נפעמתי. התבוננתי בהם ולא ידעתי שובע.
נכנסתי לאתר שלה. היא צלמת מאוד מוכשרת, אבל למרות שהסדרות האחרות שלה יפהפיות, אף אחת לא הצליחה לעשות לי את מה שזו עשתה. להביא אותי למקום של נחת, של התפעמות ושל רוגע כללי (לפחות לכמה דקות...)
תייקתי אותה והמשכתי את יומי בטירוף הכללי.
אבל לא הצלחתי להוציא אותה מהראש.

"דרך התערבויות קטנות ומכוונות, אני משנה את התמונות הישנות האלה, נותנת לאור לעבור דרכן. (אחרי הכל, צילומים אפשריים בגלל האור.) באופן מילולי וקצת משחקי, כיוונתי לתת לצילומים האלה את האור חזרה, ומכאן שם הסדרה*, Daré alla Lucé, פתגם איטלקי לתיאור רגע הלידה." - איימי פרנדס

*באיטלקית הצירוף Daré alla Lucé משמעותו To give birth. אבל התרגום המילולי שלו הוא to give to the light.

אל איימי נוספה אמנית נוספת שאמנם משתמשת במדיום אמנותי שונה לגמרי (ציור) אבל משהו בשפה של שתיהן התחבר לי. היה נראה לי שמקומן טבעי אחת ליד השניה, למרות השוני הגדול.

אולי זה הזוהר.

אל האמנית הסינית Kong Lingnan הגעתי דרך הבלוג של מרג'ורי מורנינגסטאר ששלחה אותי אל הלו אסיה, בלוג שמוקדש לאמנות אסייתית.

משהו היפנט אותי אל הציורים האלה עוד לפני שקראתי שהם ציורי שמן על בד.
כן.
צבעי שמן על בד.
לא ניאון.
לא הלוגן.
ציור בטכניקה הקלאסית מניב תוצאות מודרניות להפליא (ומתעסק בהרס של הטבע על ידי האדם המודרני תוך שימוש בדימויים שלקוחים מהתרבות והאמנות הסינית הקלאסית).
כשגיליתי את העובדה שאלה לא אמצעים טכנולוגיים שגורמים לאפקט הזה, התהפנטתי אפילו יותר.

יום אישה שמח

אין ספק שהחיים בתור אישה הם מאתגרים, מתסכלים, קשים והרבה פעמים בלתי מתגמלים.

אך אם יש משהו שלמדתי מאחת הנשים החזקות בחיי (היי נונו!) זה להיות אופטימית.
גם אם קשה, גם אם רע, תמיד להשתדל להסתכל לאתגר בעיניים ולחייך.
כי בסופו של יום, כמעט כל האנשים שמחייכים אליהם, מחייכים חזרה.
והחיים גם הם כאלה.
מחייכים חזרה.
לפעמים אפילו צוחקים.
כי הומור זה בריא, ומשחרר ומדבק.

יום אישה שמח!

התמונה: העבודה הזוכה של גילי לפלר, בקטגוריית חובבנים בתחרות הראשונה לקריקטורה הומוריסטית ע"ש פרידל שטרן. התערוכה השלמה שתשאיר אתכן חצי צוחקות חצי עצובות אבל בעיקר מחייכות, במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון.

Keep Calm & Carry On

בשנה האחרונה הפוסטר הזה השתלט על מרחב האינטרנטי.
הסיסמה הקליטה, העימוד הברור, הפונט הקלאסי העיצוב המינימליסטי והמאופק וכמובן סמל המלוכה גרמו לכך שהפוסטר והסיסמה שלו הפכו להיות על זמניים.

בהיותנו חיים חיים צרכניים, מהרגע שהמשפט והעיצוב הפכו ויראליים ברשת, היה זה אך עניין של דקות ספורות עד שצצו הגרסאות שמטרתן הוצאת כסף מהצרכן.



כמובן שכרגיל, כמו כל מגיפה במרחב האינטרנטי גם לפוסטר הזה התחילו לקום חיקויים וגרסאות.
רובן השתמשו בעימוד הקלאסי של הפוסטר המקורי וניסו להשתמש גם בפונט הקלאסי של אותו העימוד.
זאת כדי ליצור ורסיה שנושקת כמה שיותר למקור אך עם "האמירה האישית" של כל "יוצר הומאז'" שכזה.

כמה גרסאות מרחבי האינטרנט.
(את כל הגרסאות אספתי ממקורות עלומים ולכן אין ממש קרדיטים למקור)
זו שלא התרחקה מהמסורת הבריטית:



זו שדוגלת במסר חברתי וירוק:



זו שדוגלת בסטייל (כאן כבר אפשר לראות עיוות של הלוגו של המלכה לטובת פפיון עדין. אך המסר ומקורו, עדיין ברורים לחלוטין) וחורטת על דגלה את המינימליזם של שאנל:

זו שטוענת שעד שאיזה גיבור על לא יגיע, לא נהיה בטוחים לעולם:



זו שמדפיסה את הסיסמה על עצם תלת מימדי:

זו שמשתמשת באובייקטים תלת ממדיים כדי ליצור מילה דו ממדית בפוסטר דו ממדי:

זו שהצליחה להתרחק כל כך אבל להשאר קרוב כל כך:


וזו, שמספיק להציץ בלינק הזה כדי להבין על מה היא מדברת:

אני חייבת להודות שמעולם לא התלהבתי מהפוסטר הזה או מכל נגזרותיו. אין ספק שהעיצוב שלו נהדר, אבל כל המהומה סביבו השאירה אותי דיי אדישה.

אני מניחה שכל זה בגלל שחטאתי בחטא חוסר הסקרנות. חטא שאני בדרך כלל לא חוטא בו.

לא בדקתי את מקורו של הפוסטר.

מקור שהתברר כמרתק.
הנחתי לתומי שזו עוד תופעה ויראלית שמישהו התחיל ותיעלם אחרי כמה ימים (עיין ערך התמונות המציקות של "What I Really Do" שמסתובבות עכשיו חופשי ברחבי הפייסבוק (לא מבינים על מה אני מדברת? בלינק הזה תוכלו ללחוץ על אחת ממליון התמונות ולהבין. ראית אחד ראית את כולם...)

עד שנתקלתי בוידאו הבא שמסביר בצורה נהדרת על מקור הפוסטר, מי העלה אותו מן האוב ולמה. אמנם סרטון תדמית, אבל אחד המקסימים שנוצרו.

אז אמנם זה לא גורם למתקפת הפוסטרים הרצחנית להיות פחות מציקה (טוב, אולי קצת), אבל עכשיו יש לה מבחינתי סוג של ערך מוסף.
וגם אם לא ערך מוסף פר אקסלנס, אז לפחות סתם פרט טריוויה מעניין.
ואת אלה, אני תמיד שמחה לאסוף.

פרויקט פח הזבל

 יש אנשים שאוגרים

אוגרים חפצים או יותר נכון, אוגרים "זכרונות".

ובעצם למה? הרי הזכרונות יהיו שם גם אם החפץ לא.

הצורך לשמור משהו חומרי-גשמי רק בגלל שיש לו ערך סנטימנטלי הוא צורך שכולנו חוטאים בו.

מי מאיתנו שחוטא בו הרבה, ומי שקצת פחות.

אני חייבת להודות שאני מהזורקים.

אין לי שימוש במשהו? סביר להניח שהוא ימצא את עצמו בפח/בארגז התרומות מהר מאוד.

אין לי צורך לשמור את כרטיס הכניסה לסרט "האלמנט החמישי" בשביל לזכור שראיתי אותו בכיתה ח' בלב סמדר בירושלים עם איילה, או לשמור קלמר מרוט ומלא כתמי דיו בשביל להזכר איך פעם כתבתי פתקים בכיתה והעברתי אותם מקופלים יפה יפה לדפנה.

מצד שני אני עדיין שומרת את הורדים מהחתונה על הדשבורד, הם יבשים עד מאוד ומתחילים להתפורר...

ואני לא באמת אשכח את החתונה שלי או צריכה אותם בשביל להזכר כל יום שאני נשואה לאהוב ליבי.

אז כן. זה סנטימנטלי. אבל יש גבול, לא?

מאק פרמו כנראה לא חשב כך.
במשך שנים אסף פרמו את כל חפציו הסנטימנטליים ואחסן אותם בסטודיו שלו בברוקלין. כאשר היה צריך לעבור לחלל יצירה קטן יותר הגיע פרמו למסקנה הכאובה כי יאלץ לזרוק חלק מחפציו.
או אז החל הפרוייקט.
"The Dumpster Project" - בתרגום חופשי "פרוייקט פח הזבל".


הוא צילם כל אובייקט, וקיטלג אותו באתר ייעודי, יחד עם הסיפור שעומד מאחוריו.
חוץ מזה הוא גם יצר מכל החפצים האלה קולאג' תלת ממדי אותו הוא מציג בתוך מכולה בת 30 שנים שנעה ברחבי ארה"ב.

כמה חפצים מהפרוייקט:

12.4 * 24.2 ס"מ
כשהיינו בתיכון, האנטר ואני היינו הולכים ל'ויז'ואל סיסטמס', חנות אמנות גדולה ברחוב 'רוקוויל פייק'. שם אדיר לחנות. לילה אחד אחד מאיתנו היה צריך קצת ציוד אמנות. השעה הייתה 8:46 וויז'ואל סיסטמס נסגרת ב-9. קפצנו אל מכונית הקרייזלר K שלי ויצאנו לדרך. אני זוכר את השיר של אוטיס רדינג פה-פה-פה-פה-פה-פה (sad song) מתנגן ברקע בעוד אנחנו דוהרים בדרך ליעד שלנו כנגד סוף השיר.
קניתי את סרגל האליפסות הזה בויז'ואל סיסטמס, אני לא יודע אם באותו הלילה, אבל כל פעם שחשבתי להיפטר מפיסת הפלסטיק המיושנת הזו, אני חושב על האנטר ועלי, במירוץ נגד אוטיס רדינג.

8 * 7.4 ס"מ
זה היה על צידו האחורי של כובע ה'ינקיז' שלי במשך שנים רבות. זה באותה מידה הייתה יכולה להיות אוזן שלישית ולא מתפקדת.

13.5 * 16.8 ס"מ
זו שקית הצ'יפס הריקה החשובה ביותר שתהיה לי לעולם. היא מהלילה בו הכרזתי על אהבתי לאשתי
 אני חושבת שהתמונה כאן למטה וההסבר שלה, פחות או יותר מתמצתים את כל הפרוייקט:

94 * 39 * 1 ס"מ
במשך בערך 10 שנים אלה היו מכנסי הפיג'מה שאשתי לבשה לפני השינה. יום אחד היא פשוט החליטה לזרוק אותם. אני הוכיתי תדהמה. רבים מידי היו הערכים הסנטימנטלים והזכרונות שהם שמרו בתוכם, האם היא פשוט יכולה לזרוק אותם? לקחתי אותם (ברשותה כמובן), צילמתי אותם, מסגרתי אותם ותליתי אותם כחלק מפרוייקט פח הזבל.
למרבה התדהמה, היא עדיין מסוגלת לישון.

מה הפריט שלכם?