יש אנשים שאוגרים
אוגרים חפצים או יותר נכון, אוגרים "זכרונות".
ובעצם למה? הרי הזכרונות יהיו שם גם אם החפץ לא.
הצורך לשמור משהו חומרי-גשמי רק בגלל שיש לו ערך סנטימנטלי הוא צורך שכולנו חוטאים בו.
מי מאיתנו שחוטא בו הרבה, ומי שקצת פחות.
אני חייבת להודות שאני מהזורקים.
אין לי שימוש במשהו? סביר להניח שהוא ימצא את עצמו בפח/בארגז התרומות מהר מאוד.
אין לי צורך לשמור את כרטיס הכניסה לסרט "האלמנט החמישי" בשביל לזכור שראיתי אותו בכיתה ח' בלב סמדר בירושלים עם איילה, או לשמור קלמר מרוט ומלא כתמי דיו בשביל להזכר איך פעם כתבתי פתקים בכיתה והעברתי אותם מקופלים יפה יפה לדפנה.
מצד שני אני עדיין שומרת את הורדים מהחתונה על הדשבורד, הם יבשים עד מאוד ומתחילים להתפורר...
ואני לא באמת אשכח את החתונה שלי או צריכה אותם בשביל להזכר כל יום שאני נשואה לאהוב ליבי.
אז כן. זה סנטימנטלי. אבל יש גבול, לא?
מאק פרמו כנראה לא חשב כך.
במשך שנים אסף פרמו את כל חפציו הסנטימנטליים ואחסן אותם בסטודיו שלו בברוקלין. כאשר היה צריך לעבור לחלל יצירה קטן יותר הגיע פרמו למסקנה הכאובה כי יאלץ לזרוק חלק מחפציו.
או אז החל הפרוייקט.
"The Dumpster Project" - בתרגום חופשי "פרוייקט פח הזבל".
הוא צילם כל אובייקט, וקיטלג אותו באתר ייעודי, יחד עם הסיפור שעומד מאחוריו.
חוץ מזה הוא גם יצר מכל החפצים האלה קולאג' תלת ממדי אותו הוא מציג בתוך מכולה בת 30 שנים שנעה ברחבי ארה"ב.
כמה חפצים מהפרוייקט:
12.4 * 24.2 ס"מכשהיינו בתיכון, האנטר ואני היינו הולכים ל'ויז'ואל סיסטמס', חנות אמנות גדולה ברחוב 'רוקוויל פייק'. שם אדיר לחנות. לילה אחד אחד מאיתנו היה צריך קצת ציוד אמנות. השעה הייתה 8:46 וויז'ואל סיסטמס נסגרת ב-9. קפצנו אל מכונית הקרייזלר K שלי ויצאנו לדרך. אני זוכר את השיר של אוטיס רדינג פה-פה-פה-פה-פה-פה (sad song) מתנגן ברקע בעוד אנחנו דוהרים בדרך ליעד שלנו כנגד סוף השיר.
קניתי את סרגל האליפסות הזה בויז'ואל סיסטמס, אני לא יודע אם באותו הלילה, אבל כל פעם שחשבתי להיפטר מפיסת הפלסטיק המיושנת הזו, אני חושב על האנטר ועלי, במירוץ נגד אוטיס רדינג.
זה היה על צידו האחורי של כובע ה'ינקיז' שלי במשך שנים רבות. זה באותה מידה הייתה יכולה להיות אוזן שלישית ולא מתפקדת.
13.5 * 16.8 ס"מ
זו שקית הצ'יפס הריקה החשובה ביותר שתהיה לי לעולם. היא מהלילה בו הכרזתי על אהבתי לאשתי
אני חושבת שהתמונה כאן למטה וההסבר שלה, פחות או יותר מתמצתים את כל הפרוייקט:
במשך בערך 10 שנים אלה היו מכנסי הפיג'מה שאשתי לבשה לפני השינה. יום אחד היא פשוט החליטה לזרוק אותם. אני הוכיתי תדהמה. רבים מידי היו הערכים הסנטימנטלים והזכרונות שהם שמרו בתוכם, האם היא פשוט יכולה לזרוק אותם? לקחתי אותם (ברשותה כמובן), צילמתי אותם, מסגרתי אותם ותליתי אותם כחלק מפרוייקט פח הזבל.
למרבה התדהמה, היא עדיין מסוגלת לישון.
מה הפריט שלכם?
תודה רבה שאת משתפת אותנו בקישורים מעניינים ובחיים שלך. את נורא תמציתית וזה מעולה.
השבמחקענבל.
הו, אני כ"כ מזדהה. אני מהאוגרים, לגמרי. וברבות השנים אני לומדת לשחרר,לפנות מקום וכו'. זה קשה לי כי אני מאמינה באיזו שהיא צורה שמה שהגיע אלי היה שייך לי כבר קודם ואני פשוט "אוספת אותו" כשאנחנו נפגשים :) בעיקר הבגדים שלי...
השבמחקכיום כל פסח/ראש השנה, אני ממש מפנה ונותנת דברים לחברות/משפחה ... והייתה הפעם הזו שהוצאתי מכתבים ששמרתי יותר מ20 שנה מגילאי יסודי ופשוט זרקתי וחלק שרפתי- יומנים אישיים וכו'...
אהבתי את התיעוד שלו. זה משמר ומאוורר בו בזמן.
ואחלה בלוג,אני אוהבת לקרוא אותך מאוד. יש הרבה רגש וטוב.
תודה,
עינבל. (לא זו מהתגובה הראשונה)
ענבל 1 - תודה רבה, אני שמחה שאת נהנית :)
השבמחקענבל 2 - לשחרר זה חשוב! אני גם מזדהה עם עניין הפסח/ראש השנה. תמיד יש לי רצון להתחדש בחגים. זה זרז יעיל לניקוי וסידור מאסיבי. גם האהוב שלי אוגר. הוא טוען שזה בגלל שהוא חושב שהדברים עוד ישמשו אותו בעתיד, אבל אני תפסתי אותו כבר עם דברים מאוד לא שמישים. הוא משחק אותה אדיש, אבל עמוק בפנים אולי יש שם סנטימנט קטן :)