אתמול הייתי בת דודה רעה.
אבל באמת שלא בכוונה...
בפוסט הקודם כתבתי שלאייפון שלי יש יתרונות רבים אך גם חסרונות. כנראה אלי הסמארטפונים לא אהבו את שכתבתי והחליטו להעניש אותי על הוצאת דיבה. וכך, אתמול בשעה 12 בצהריים הטלפון שלי נתקע על מצב "חושב" וחשב את עצמו לדעת עד שנגמרה לו הבטריה. מצאתי את עצמי, באוניברסיטת תל אביב, חסרת יכולת לתקשר עם העולם החיצון. או לדעת מה השעה.
אז בעניין חוסר התקשורת טיפלתי בעזרתה האדיבה של מיכל שלומדת איתי. הודעתי לאהוב שאין צורך לדאוג לי ושאגיע מאוחר הביתה עקב ישיבה ממושכת בספריה לצרכי עבודה שעלי להגיש בשבוע הבא (כן. חננה). "אה!" חשבתי לעצמי, "החיים בלי טלפון הם לא כל כך נוראיים", שכנעתי את עצמי.
עברה שעה, עברו שעתיים, עברו גם ארבע ואפילו ארבע וחצי, ואני עדיין בספרייה (לא מודעת לשעות שעוברות בגלל חוסר בשעון/טלפון). כששמתי לב שאני כבר לא מצליחה להתרכז במילים שבספר החלטתי שהגיע הזמן לקפל את הערימות סביבי ולהתחיל לצעוד לכיוון הבית.
הגעתי הביתה מורעבת, האהוב טיפל בי השקה אותי והאכיל אותי. ואני במקביל, האכלתי את הטלפון שלי ששמח לקבל חשמל לתוך עורקיו. הוא התעורר מתרדמת היום שלו ותוך כמה דקות זעק לעברי שלל ציפצופים וקולות.
את ההודעה הבאה קראתי בשבר גדול ובזעקת תוכחה ומיאוס עצמי. "את באה??" שלחה לי הבת דודה.
איך במחי טלפון מושבת (תזכרות מושבתות, יומן מושבת, דרכי תקשורת מושבתות סמסים וכו'...) שכחתי שהייתי אמורה להגיע לסינמטק תל אביב להקרנות של שני סרטים שערך בן דודי המוכשר. זה כמובן כבר היה מאוחר מידי.
אז אני ממש מתנצלת בן דוד אהוב. באמת שלא התכוונתי.
אז בגלל שאני בת דודה רעה, והוא בן דוד מוכשר, קבלו טעימה מהסרט הדוקומנטרי "אף אדום" שהפסדתי אתמול.
את התקציר של הסרט, שאפשר לשכור באוזן השלישית, אפשר לקרוא כאן וראיון קטן עם הליצן והבמאי של הסרט אפשר לקרוא כאן.
כמו תמיד האסוציאציות שלי משתוללות וצמד המילים "אף אדום" לקח אותי הלאה. הלאה אל טים ווקר. כל מי שעקב אחרי הבלוג הקודם כבר מכיר את אהבתי לצלם שלא נותן לכלום לעצור את הפנטזיות שלו. וכך גם הפעם. בהפקה מקסימה למגזין W, ווקר משחק עם השחקנית סקרלט ג'והנסן, מצלם אותה ומחפש אותה למבחר דמויות איקוניות מתולדות הקולנוע.
כאן, מצולמת סקרלט ג'והנסן כג'ולייטה מזינה בסרטו של פרדריקו פליני מ-54' "לה סטרדה".
ע
הסרט זכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה 1954 ובפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1956.
לצערי לא מצאתי קטע עם תרגום לאנגלית, אבל באמת שלא צריך תרגום כדי להבין את המשמעות של הטריילר:
וכדי לא להשאיר אתכם עם דכאון קל בפה, החלטתי להוסיף ברוח הצבעים והנושא, גלוית ליצנים לוולנטיינס שמצאתי באתר "אטסי". אטסי הוא אתר שמהווה פלטפורמה אינטרנטית לחנויות קטנות של יוצרים ואספנים מרחבי העולם. מלאכות היד שולטות שם ביד רמה לצד מוצרי יד שניה ווינטאג', פריטי אקססוריז למיניהם ואפילו מעצבי אופנה צעירים.
אבל באמת שלא בכוונה...
בפוסט הקודם כתבתי שלאייפון שלי יש יתרונות רבים אך גם חסרונות. כנראה אלי הסמארטפונים לא אהבו את שכתבתי והחליטו להעניש אותי על הוצאת דיבה. וכך, אתמול בשעה 12 בצהריים הטלפון שלי נתקע על מצב "חושב" וחשב את עצמו לדעת עד שנגמרה לו הבטריה. מצאתי את עצמי, באוניברסיטת תל אביב, חסרת יכולת לתקשר עם העולם החיצון. או לדעת מה השעה.
אז בעניין חוסר התקשורת טיפלתי בעזרתה האדיבה של מיכל שלומדת איתי. הודעתי לאהוב שאין צורך לדאוג לי ושאגיע מאוחר הביתה עקב ישיבה ממושכת בספריה לצרכי עבודה שעלי להגיש בשבוע הבא (כן. חננה). "אה!" חשבתי לעצמי, "החיים בלי טלפון הם לא כל כך נוראיים", שכנעתי את עצמי.
עברה שעה, עברו שעתיים, עברו גם ארבע ואפילו ארבע וחצי, ואני עדיין בספרייה (לא מודעת לשעות שעוברות בגלל חוסר בשעון/טלפון). כששמתי לב שאני כבר לא מצליחה להתרכז במילים שבספר החלטתי שהגיע הזמן לקפל את הערימות סביבי ולהתחיל לצעוד לכיוון הבית.
הגעתי הביתה מורעבת, האהוב טיפל בי השקה אותי והאכיל אותי. ואני במקביל, האכלתי את הטלפון שלי ששמח לקבל חשמל לתוך עורקיו. הוא התעורר מתרדמת היום שלו ותוך כמה דקות זעק לעברי שלל ציפצופים וקולות.
את ההודעה הבאה קראתי בשבר גדול ובזעקת תוכחה ומיאוס עצמי. "את באה??" שלחה לי הבת דודה.
איך במחי טלפון מושבת (תזכרות מושבתות, יומן מושבת, דרכי תקשורת מושבתות סמסים וכו'...) שכחתי שהייתי אמורה להגיע לסינמטק תל אביב להקרנות של שני סרטים שערך בן דודי המוכשר. זה כמובן כבר היה מאוחר מידי.
אז אני ממש מתנצלת בן דוד אהוב. באמת שלא התכוונתי.
אז בגלל שאני בת דודה רעה, והוא בן דוד מוכשר, קבלו טעימה מהסרט הדוקומנטרי "אף אדום" שהפסדתי אתמול.
את התקציר של הסרט, שאפשר לשכור באוזן השלישית, אפשר לקרוא כאן וראיון קטן עם הליצן והבמאי של הסרט אפשר לקרוא כאן.
כמו תמיד האסוציאציות שלי משתוללות וצמד המילים "אף אדום" לקח אותי הלאה. הלאה אל טים ווקר. כל מי שעקב אחרי הבלוג הקודם כבר מכיר את אהבתי לצלם שלא נותן לכלום לעצור את הפנטזיות שלו. וכך גם הפעם. בהפקה מקסימה למגזין W, ווקר משחק עם השחקנית סקרלט ג'והנסן, מצלם אותה ומחפש אותה למבחר דמויות איקוניות מתולדות הקולנוע.
כאן, מצולמת סקרלט ג'והנסן כג'ולייטה מזינה בסרטו של פרדריקו פליני מ-54' "לה סטרדה".
(את שאר ההפקה המוצלחת לא פחות, אפשר למצוא כאן)
הסרט, איטלקי וישן, דרמטי ופיוטי. מדכא להפליא. עם מוסיקה מרטיטה של נינו רוטה והבימוי המרהיב של פליני, מספר את סיפורה של ג'לסומינה (ג'ולייטה מזינה) שנמכרת לשרירן זעוף ודיי דוחה בשם זאמפאנו העורך מופעי רחוב. התלבושות
מינימליסטיות אך מדויקות, מוזנחות אך מוקפדות והפסים שולטים ביד רמה:
לצערי לא מצאתי קטע עם תרגום לאנגלית, אבל באמת שלא צריך תרגום כדי להבין את המשמעות של הטריילר:
וכדי לא להשאיר אתכם עם דכאון קל בפה, החלטתי להוסיף ברוח הצבעים והנושא, גלוית ליצנים לוולנטיינס שמצאתי באתר "אטסי". אטסי הוא אתר שמהווה פלטפורמה אינטרנטית לחנויות קטנות של יוצרים ואספנים מרחבי העולם. מלאכות היד שולטות שם ביד רמה לצד מוצרי יד שניה ווינטאג', פריטי אקססוריז למיניהם ואפילו מעצבי אופנה צעירים.
אפשר לקנות את הגלויות כאן (לא, לצערי אני לא מקבלת אחוזים...)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה