לא קשה להתרגל לצלם כשיש לך אייפון.
תמיד קינאתי באנשים שמסתובבים עם מצלמה בתיק, עוצרים הכל ולרגע אחד רואים את העולם מבעד לעדשה.
אף פעם לא הצלחתי להיות מאותם אנשים. היו תקופות לא מעטות שבהן ניסיתי לקחת איתי מצלמה לכל מקום.
היא אכן באה איתי לכל מקום.
הבעיה הייתה שהיא כמעט אף פעם לא יצאה מהתיק.
אני לא מצליחה להבין למה דווקא עם הטלפון הסלולרי אני כן מצליחה לצלם.
אולי כי היד כבר רגילה להחזיק אותו. אולי כי כבר על הדרך אני בודקת מה השעה ואם אהובי התקשר. אולי כי זה נראה פחות מוזר. אולי כי הטלפון כבר כל כך עמוק בחיים שלנו שהוא לא מרגיש לי "עצירה" כמו שהמצלמה הרגישה.
בכל מקרה הנה.
רסיסים של החיים.
פינה ימנית למעלה ולכיון השעון:
* לב מנעצים שחיכה לי ביום ראשון על לוח השעם בעבודה. אמן אנונימי (כבר לא אנונימית תודה ליעל רוסו!)
* פלפלים טריים בדרכם להיות קלויים.
* ג'ינס מגאפ (יש להם בדים כל כך נעימים!) עם חגורה יד-שניה וצעיף שקיבלתי פעם מתנה
* כביש החוף ביום שבת כשהשמיים מעוננים ועצובים כמעט כמונו
האמן האנונימי: יעל רוסו... במיוחד בשבילך...
השבמחקשני! על זה את מבזבזת את הזמן במקום לבוא איתי לשיעור גהנום??
השבמחק