לכל אחד יש תקופות לחוצות.
תקופות כאלה שאתה מוצא את עצמך רץ ומנסה לתפוס את הזנב שלך.
ולא משנה עד כמה תרוץ מהר, את הזנב לא תתפוס.
אני בתקופה כזו עכשיו.
כבר כמה שבועות..
מתקופת מבחנים עברתי ישר לתקופת לחץ מאסיבית בעבודה.
מהימים האלה שאני מגיעה הביתה מאוחר בערב, מכינה משהו לאכול ומתמוטטת לישון.
בתקופות כאלה אני מרגישה שאני צריכה יותר מתמיד את הרגעים הקטנים של הוואו.
הרגעים האלה שאתה נפעם מול משהו.
בעיקר אם הוא יצירה של מישהו.
שמישהו חשב על זה.
וביצע את זה.
וביצע את זה בצורה כל כך טובה, שכל מה שנשאר להגיד זה
וואו.
ככה הרגשתי כשראיתי את סדרת העבודות של הצלמת-אמנית איימי פרנדס (Amy Friend) היא קוראת לה Daré alla Lucé.
כאשר ראיתי אותה לראשונה נפעמתי. התבוננתי בהם ולא ידעתי שובע.
נכנסתי לאתר שלה. היא צלמת מאוד מוכשרת, אבל למרות שהסדרות האחרות שלה יפהפיות, אף אחת לא הצליחה לעשות לי את מה שזו עשתה. להביא אותי למקום של נחת, של התפעמות ושל רוגע כללי (לפחות לכמה דקות...)
תייקתי אותה והמשכתי את יומי בטירוף הכללי.
אבל לא הצלחתי להוציא אותה מהראש.
"דרך התערבויות קטנות ומכוונות, אני משנה את התמונות הישנות האלה, נותנת לאור לעבור דרכן. (אחרי הכל, צילומים אפשריים בגלל האור.) באופן מילולי וקצת משחקי, כיוונתי לתת לצילומים האלה את האור חזרה, ומכאן שם הסדרה*, Daré alla Lucé, פתגם איטלקי לתיאור רגע הלידה." - איימי פרנדס
*באיטלקית הצירוף Daré alla Lucé משמעותו To give birth. אבל התרגום המילולי שלו הוא to give to the light.
אל איימי נוספה אמנית נוספת שאמנם משתמשת במדיום אמנותי שונה לגמרי (ציור) אבל משהו בשפה של שתיהן התחבר לי. היה נראה לי שמקומן טבעי אחת ליד השניה, למרות השוני הגדול.
אולי זה הזוהר.
אל האמנית הסינית Kong Lingnan הגעתי דרך הבלוג של מרג'ורי מורנינגסטאר ששלחה אותי אל הלו אסיה, בלוג שמוקדש לאמנות אסייתית.
משהו היפנט אותי אל הציורים האלה עוד לפני שקראתי שהם ציורי שמן על בד.
כן.
צבעי שמן על בד.
לא ניאון.
לא הלוגן.
ציור בטכניקה הקלאסית מניב תוצאות מודרניות להפליא (ומתעסק בהרס של הטבע על ידי האדם המודרני תוך שימוש בדימויים שלקוחים מהתרבות והאמנות הסינית הקלאסית).
כשגיליתי את העובדה שאלה לא אמצעים טכנולוגיים שגורמים לאפקט הזה, התהפנטתי אפילו יותר.
תקופות כאלה שאתה מוצא את עצמך רץ ומנסה לתפוס את הזנב שלך.
ולא משנה עד כמה תרוץ מהר, את הזנב לא תתפוס.
אני בתקופה כזו עכשיו.
כבר כמה שבועות..
מתקופת מבחנים עברתי ישר לתקופת לחץ מאסיבית בעבודה.
מהימים האלה שאני מגיעה הביתה מאוחר בערב, מכינה משהו לאכול ומתמוטטת לישון.
בתקופות כאלה אני מרגישה שאני צריכה יותר מתמיד את הרגעים הקטנים של הוואו.
הרגעים האלה שאתה נפעם מול משהו.
בעיקר אם הוא יצירה של מישהו.
שמישהו חשב על זה.
וביצע את זה.
וביצע את זה בצורה כל כך טובה, שכל מה שנשאר להגיד זה
וואו.
ככה הרגשתי כשראיתי את סדרת העבודות של הצלמת-אמנית איימי פרנדס (Amy Friend) היא קוראת לה Daré alla Lucé.
כאשר ראיתי אותה לראשונה נפעמתי. התבוננתי בהם ולא ידעתי שובע.
נכנסתי לאתר שלה. היא צלמת מאוד מוכשרת, אבל למרות שהסדרות האחרות שלה יפהפיות, אף אחת לא הצליחה לעשות לי את מה שזו עשתה. להביא אותי למקום של נחת, של התפעמות ושל רוגע כללי (לפחות לכמה דקות...)
תייקתי אותה והמשכתי את יומי בטירוף הכללי.
אבל לא הצלחתי להוציא אותה מהראש.
"דרך התערבויות קטנות ומכוונות, אני משנה את התמונות הישנות האלה, נותנת לאור לעבור דרכן. (אחרי הכל, צילומים אפשריים בגלל האור.) באופן מילולי וקצת משחקי, כיוונתי לתת לצילומים האלה את האור חזרה, ומכאן שם הסדרה*, Daré alla Lucé, פתגם איטלקי לתיאור רגע הלידה." - איימי פרנדס
*באיטלקית הצירוף Daré alla Lucé משמעותו To give birth. אבל התרגום המילולי שלו הוא to give to the light.
אל איימי נוספה אמנית נוספת שאמנם משתמשת במדיום אמנותי שונה לגמרי (ציור) אבל משהו בשפה של שתיהן התחבר לי. היה נראה לי שמקומן טבעי אחת ליד השניה, למרות השוני הגדול.
אולי זה הזוהר.
אל האמנית הסינית Kong Lingnan הגעתי דרך הבלוג של מרג'ורי מורנינגסטאר ששלחה אותי אל הלו אסיה, בלוג שמוקדש לאמנות אסייתית.
משהו היפנט אותי אל הציורים האלה עוד לפני שקראתי שהם ציורי שמן על בד.
כן.
צבעי שמן על בד.
לא ניאון.
לא הלוגן.
ציור בטכניקה הקלאסית מניב תוצאות מודרניות להפליא (ומתעסק בהרס של הטבע על ידי האדם המודרני תוך שימוש בדימויים שלקוחים מהתרבות והאמנות הסינית הקלאסית).
כשגיליתי את העובדה שאלה לא אמצעים טכנולוגיים שגורמים לאפקט הזה, התהפנטתי אפילו יותר.
